הטעות של עפר שלח

יובל נעימי פעל כפרחח ודן שמיר הגיב כמו שאדם פגוע אמור להגיב, אך עפר שלח התעקש להפוך את הבריון לקורבן בנאום רווי טענות מופרכות

אלון עידן
בעיני המתבונן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
בעיני המתבונן

שלוש דקות לסיום המשחק בין הפועל ירושלים להפועל חולון, לאחר שקלע שלשה, עבר יובל נעימי ליד מאמן חולון, דן שמיר, הצמיד אליו את פרצופו וסינן כמה מלים. על פי גרסת שמיר - כפי שהובאה בפני השופט שפסק לו עבירה טכנית - נעימי אמר: "אמא שלך זונה". על פי נעימי, הוא בכלל צעק לעצמו "סוף סוף, יא בן זונה", כמשחרר קיטור בעקבות הסל שקלע.

התמונות עצמן מלמדות שגם אם דיבר לעצמו, המלה "זונה" נהגתה בקול רם מרחק סנטימטרים מפניו של שמיר. כלומר, גם אם נעימי היה באמצע סשן מזוכיסטי של הלקאה עצמית, את הקללה עצמה הוא החליט להצמיד למישהו אחר. בעקבות העלבון איבד שמיר את שלוותו ורדף אחרי נעימי עד לאזור אמצע המגרש. המרדף עורר בי רגש של רחמים, משום שלשמיר יש מראה של חנון, שכולל משקפיים וחולצה מגוהצת. כל העסק נראה כמו אז בבית הספר, כשהמשקפופר המסכן, ילד הכאפות של השכבה, היה מוציא קיטור וירטואלי על הבריון הכיתתי שזה הרגע השפיל אותו .

דווקא התייחסותו של עפר שלח - הפרשן המצוין בדרך כלל - היתה מוזרה. משום מה, שלח ניתח את הסיטואציה באופן מקומם, כך ששמיר הפך לפתע לבריון ונעימי לקורבן. רגע המפתח אירע כשהתמונות ליוו את שמיר מסביר לשופט מה קרה: "הוא בא אלי, צועק עלי, אמא שלך זונה, עושה לי ככה בפרצוף, נוגע בי...". בשלב הזה ניב רסקין הבין שבסיפור הזה אסור לנקוט בעמדה הסטרילית-ניטרלית הרגילה שלו וטען ש"אם זה מה שנעימי אמר לדן שמיר...".

שמירצילום: נמרוד גליקמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

אלא שאז שלח נכנס לדבריו ושטח את אבחנתו: "אני לא יודע מה נעימי אמר לשמיר... הכל נכון, אבל אתה לא ילד. אתה באמצע משחק כדורסל והקבוצה שלך משחקת. אוקיי, השופטים לא ראו, מה שהשופטים לא ראו, לא נחשב. אחרי המשחק תסגור אתו חשבון. מה אתה הולך לאמצע המגרש וגומר לקבוצה שלך את המשחק?... דן הוא איש מצוין והכל, אבל זו טעות של ילד. כמה פעמים גיא פניני עובר ליד הספסל של הקבוצה השנייה ואומר משהו, אתה לא עושה עם זה כלום... דן מאמן בליגה כבר מספיק שנים כדי לא לאכול את הדברים האלה".

כמעט כל טענה ששלח העלה בנאום הדידקטי הזה מופרכת. "אני לא יודע מה נעימי אמר" - אבל אתה בטח מבין שהוא לא בא להחמיא לו על התספורת החדשה; "הכל נכון, אבל אתה לא ילד" - לא צריך להיות ילד כדי לאבד עשתונות כשמקללים את אמא שלך בהפגנתיות לעיני אלפי אנשים; "מה שהשופטים לא ראו, לא נחשב" - מה זאת אומרת "לא נחשב"? אם שחקן פוצץ לך את הפנים והשופטים לא ראו, המכה לא נחשבת? זה לא כואב? ואם שחקן מקלל אותך בלי שהשופטים שמעו, זה אומר שהמלים נמחקו מהתודעה שלך?

"אחרי המשחק תסגור אתו חשבון" - מה זה פה, מאפיה? שמיר אמור להניח ראש של סוס במיטה של נעימי?; "מה אתה הולך לאמצע המגרש וגומר לקבוצה שלך את המשחק?" - אתה הולך לאמצע המגרש כי מישהו בא וקילל את אמא שלך, ובאותו רגע לא מעניין אותך כמה הפרש צריך לסגור כדי להבטיח שתגיע לגמר הפלייאוף ותפסיד למכבי ת"א; "דן איש מצוין, אבל זו טעות של ילד" - הטעות היא של נעימי, לא של שמיר.

נעימיצילום: נמרוד גליקמן

שלח מצדיק את הגנב ומגנה את זה שהתרגז כי גנבו לו. "כמה פעמים פניני עובר ליד הספסל... ואתה לא עושה עם זה כלום?" - או במלים אחרות: לחוסר התרבות של פניני התרגלתם, אז למה שלא תתרגלו גם לחוסר התרבות של נעימי?; "דן מאמן בליגה מספיק שנים כדי לא לאכול את הדברים האלה" - מה זאת אומרת "לאכול"? האם הטענה שאמא שלו זונה זה מאכל? כמו אננס? כמו במבה? כמו סטייק אולי? והאם הניסיון אמור לחסן אותך ממעשי התבהמות של ילדים שלבם גבה, כמו נעימי?

בכלל, כל הטיעון של שלח מסתמך על התפישה לפיה המשחק גדול יותר מהאדם. כאילו שמיר אמור לדכא את האגו הבסיסי ביותר שלו, את הכבוד העצמי, רק כדי שחולון תנצח את ירושלים. זו עמדה ששוכחת שמשחק, כל משחק, הוא אמצעי ולא מטרה. הוא אמצעי עבור בני אדם לנתב אנרגיות תוקפניות ויצר תחרותי אל תוך מערך סמלי. במקום להכות ולקלל, במקום לצאת למלחמות מדממות, משחקים כדורסל.

אבל ברגע שהמכות והקללות הופכות לחלק מהמשחק, כבר אין טעם לסמליות הזאת. ולכן, פעולות כמו זו של נעימי - או של אביחי ידין בדרבי התל אביבי בכדורגל - חותרות תחת המהות של הספורט, והגינוי צריך להיעשות כלפיהן ולא כלפי אלה שמאבדים עשתונות בגללן. באשר לתהום שנפערה בשידור בין רסקין, שצידד בעמדתו של שמיר, לשלח, שתמך בנעימי, הרי שההסבר עשוי להיות זה: רסקין הוא למעשה סוג של דן שמיר (חנון שהצליח בחיים), בעוד שלח, קצין הצנחנים שאיבד עין בלבנון, הוא גיבור סטייל נעימי, שסוגר חשבונות בשטח ומצפה מהקורבן לשמור על שליטה עצמית.

אבל בסופו של דבר, צריך להניח את הדברים כפי שהם: שמיר פעל כמו שאדם פגוע פועל וזה בסדר גמור; נעימי פעל כמו שפרחח פועל וזה לא בסדר גמור. ועל שלח ניתן להגיד מה שבעצמו אמר - פרשן מצוין, אבל הפעם זו היתה טעות של ילד. הוא מספיק שנים בליגה כדי לא לאכול את הדברים הללו.

שלח. "לא היה מאפשר לצביקה שרף את ההתנהגות וההתנהלות שרסקין נתן להן את הסכמתו"צילום: תומר אפלבאום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ