תשאירו לנו את האלימות - זה חלק מהפאקינג ספורט

על המגרש אין מסכות ואין זמן להתעסק ב"איך צריך להתנהג", רק אינסטינקט בסיסי, חייתי, אלים, תחרותי ובעיקר רגשי. תנו לו לנצח

אלון עידן
בעיני המתבונן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
בעיני המתבונן

מסכים עם כל מלה שלו, בעיקר עם ה"מזוין". הבנאדם מוחק את החיים שלו מילדות, מחויב באופן טוטאלי למשימה, ובסוף באים כמה צרפתים ומראים בטלוויזיה בובה בדמותו שמזריקה לעצמה סמים, אומרים אחר כך "סאטירה" וממשיכים. ורק הוא מבין שמאחורי ה"סאטירה" מסתתרת האשמה אמיתית ולא יכול לעשות כלום.

המשפט המלא שאמר ל"ל'אקיפ" הוא "אני לא מקבל שמדביקים לי תווית של מסומם כשבמשך שבע שנים אני עובד אלף שעות בכל יום מזוין". עד למלה "מזוין" זה רפאל נדאל הרגיל והנחמד, שמנסה להדגיש עבודה קשה כסמל מסחרי. המלה "מזוין" היא הפעם הראשונה בה הוא מביע רגשות באופן אותנטי. אותנטי כמו הבעות הפנים שלו במשחק: כועסות, עצבניות, אלימות.

כי לגביו תמיד התקיים הדיסוננס. כל כך אלים על המגרש, כל כך ביישן מחוצה לו; כל כך כועס אחרי נקודה טובה, כל כך מפויס במסיבת עיתונאים. כמה כוח, כמה אלימות, כמה תשוקה. ומחוץ למגרש, כאילו חזר מקורס אצל חנה בבלי. חשוד.

את הדיסוננס יישבתי בפשטות: המגרש מנצח. כי על המגרש יש כדור שטס ב-200 קמ"ש לכיוון הבקהנד שלך ואין זמן להתעסק יותר מדי ב"איך צריך להיראות/להישמע/להתנהג". על המגרש הפרופורציות ברורות: פחות פסאדה, פחות מסכות, פחות תיאטרון (אלא אם כן אתה ג'ימי קונורס). על המגרש זה האני האמיתי.

אינסטינקט בסיסי. נדאל על המגרשצילום: אי-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

שנים שאני מתעניין בפער הזה בין "אופי המגרש" ל"אופי הלא-מגרש"; בתהייה איך אנשים נחמדים הופכים לפתע לתחרותיים, תחמנים ועצבניים. במשחקים בבית הספר הייתי מתבונן: מי מעדיף למסור (כישורי חברה), מי מעדיף לעשות דריבל מיותר (נרקסיזם), מי עושה עבירה קשה כדי למנוע הפסד (תועלתנות), מי מוותר כי לא שווה לפצוע חבר (פרופורציות), מי יעדיף להשאיר את "השמן" בחוץ בשביל הסיכוי לנצח (סוציומטיות), ומי יכניס אותו כי יש דברים חשובים יותר מלנצח (אלטרואיזם).

הפערים היו גדולים, אבל תמיד האמנתי למגרש. כי זה המקום שבו משורטטים גבולות וחוקים שנותקו לכאורה מהחיים האמיתיים, ולכן מתאפשר בהם ביטוי לקווי אופי ראשוניים, לרוב שליליים, שהתרבות מנסה להכחיד. על המגרש כוחניות ותחרותיות הן לגיטימיות. כמו גם לרצות לנצח, ולא לשתף אנשים חלשים, ואפילו להיות אלים במידה מסוימת, ולהתרגז, ולכעוס, ולקלל, ולעזוב באמצע, ולחזור. להיות ילד.

אחת ממסקנות ההתבוננות היתה שהדמויות ה"נאורות" על המגרש אמנם מייצגות את ה"טוב", אבל "טוב" בעייתי, שמגיע מחוץ למגרש. הנחמדים ייצגו את כניסת התרבות לתוך מגרש ששורטט כדי להכיל את הלא-תרבות. "משחק" אמור להחליף "מלחמה" ולכן הגיוני היה לצפות שדווקא שם יתאפשר לקווי אופי אלימים להתפרק מהאדם ולהתבזבז על עניינים אזוטריים כמו כדורגל/כדורסל. ואילו הזמן גרם לכך שהתרבות החליטה לנקות גם מהמטאפורה את המאפיינים החייתיים.

זאת הסיבה שעד היום אני מתעצבן כששופטים מוציאים צהוב על הורדת חולצה (למה?); או כשדייויד סטרן קונס שחקנים שמתלבשים באופן שמזכיר לו מעמד נמוך (למה?); או כשכדורגלן מטיח כדור בדשא ומורחק (למה?); או כשמאמן כדורסל אומר לשופט ש"אין לו מושג" ומועף ליציע (למה?). זה מטריד, כי הכיוון אליו חותר הספורט המקצועני הוא סירוס האינסטינקט שבגללו עושים ספורט: אלים, תחרותי, תוקפני, רגשי.

נדאל אחרי שיעור נוסף בקורס של חנה בבליצילום: רויטרס

לקבוע חוקים נוקשים לגבי הצד המכוער של האינסטינקט ולקבל רק את הצד היפה שלו, זו חוכמה קטנה מאוד. היא בעיקר מלמדת על היעדר התמודדות, כי מי שמתמודד לא זקוק לפאשיזם שיפוטי ובוודאי לא מכחיד באופן טוטאלי את הצל של הספורטאי. הנוקשות המוגזמת הזאת, מקורותיה כלכליים ותפקידה להתחנף לקהל האמיד (משפחות) על חשבון הספורטאים עצמם. החוכמה היא לאפשר לאינסטינקט "הרע" להתבטא עד גבול מסוים.

הגבול המסוים צריך להיות קשור יותר לעבירות אלימות במגרש (ע"ע פפה) ומחוצה לו (רון ארטסט תוקף אוהד) ופחות להתבטאויות אזוטריות של מאמנים או הבעות תסכול של שחקנים. ולכן אני תומך לגמרי ב"מזוין" של נדאל, זה חלק מהפאקינג ספורט. והאיש הזה, שמחויב לטניס כמו שמעט מאוד בני אדם מחויבים למשהו, לגמרי צודק. כשבאים ואומרים לו שהוא מסומם, אז זו אמירה מזוינת, של אנשים מזוינים, בלי טיפת מושג מזוין (גם אם ה"מזוין" כוון בכלל באופן לא מודע למישהו שזכה השבוע בטורניר שלישי ברציפות).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ