בעיני המתבונן

ה-DNA של הלוזונים

אף אחד במשפחת לוזון לא מבין ש"כולם" לא רוצים שהם יצליחו, בעיקר כי הלוזונים בטוחים שאף אחד לא רוצה שהם יצליחו

אלון עידן
אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

1. מה שמעניין בכל הסיפור של מכבי פתח תקוה הוא הטענה של הבעלים של הקבוצה עמוס לוזון, ש"מחפשים אך ורק את הלוזונים". מי מחפש? בעיקר התקשורת. כשתובע ההתאחדות, שלום אבן עזרא, הביך את עצמו בדרישה לגזר דין סימטרי בין מכבי פתח תקוה להפועל חיפה, אמר לוזון: "הוא קצת נסחף ואיבד פרופורציות. לדעתי, הוא ניסה לרצות את התקשורת". ביטוי חופשי יותר למחשבה הזאת סיפק מנהל הקבוצה, עמי פאן, שהתראיין לגל"צ ואמר: "אני חושב שהדיינים הגיעו עם החלטה מהרחוב. כל העם שונא את אבי לוזון... כל תושבי המדינה שמתעסקים בספורט שונאים את משפחת לוזון".

אני לא יודע אם המלה "שונאים" מדויקת, אבל אפשר להבין את רוח הדברים: הרבה מאוד אנשים שאוהבים כדורגל אכן מסתייגים ממשפחת לוזון. גם אני מסתייג ממשפחת לוזון. לא שונא, לא מקנא, לא מאחל להם שום דבר רע, רק מסתייג. כלומר: הייתי רוצה שיהיה סייג, גדר, ביני לבינם. והייתי רוצה שהגדר הזאת תגרום להם לא להתקרב אלי, ולא להתערב בעניינים שחשובים לי. כמו כדורגל.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

עמוס לוזון. גם הדברים הטובים שהוא עושה טבולים באינטרס צרצילום: ניר קידר

2. מה שעמוס לוזון - כמייצג הגס יותר של המשפחה - מתקשה להבין, זה שאנשים לא סתם "מחפשים את משפחת לוזון". שלשום, במהלך הדיון בבית הדין, התפרץ עמוס לוזון לעבר עורך הדין של הפועל חיפה ואמר: "סתום את הפה. שפכו את דמי". שני חלקי המשפט מייצגים היטב את ה-DNA של הלוזונים: תוקפנות וקורבנות שמעורבבות זו בזו ולא מבחינות בין סיבה למסובב. עמוס לוזון לא מבחין בקשר הישיר שבין ה"סתום את הפה" לבין ה"שפכו את דמי". הוא לא מבין שאנשים לא מוכנים לקבל התנהלות של "סתום את הפה" - כלומר, דיבור אלים, פרחחי, היישר מפינת הרחוב - והוא לא מסוגל להבין שהביקורת על ההתנהלות האלימה אינה "שפיכת דם", אלא רצון אמיתי של אוכלוסיה גדולה להתנתק מהרטוריקה ומצורת המחשבה האגרסיבית שלו.

עמוס לוזון לכוד בתוך תודעה קורבנית ("שפכו את דמי") - ייתכן שמקורותיה קשורים לקיפוח עדתי - שהופכת אותו לתוקפן ("סתום את הפה"). החשש הכי גדול שלו הוא להידרדר לנקודת המוצא ממנה התחיל, ולכן הוא עושה כל שביכולתו כדי לבלום נפילה אפשרית. במסגרת ניטור הסכנות, הוא הודף באלימות כל ביקורת ולכן מביא על עצמו את "שנאת הרחוב".

3. כשעמוס לוזון ממהר לבית החולים בילינסון כדי "לדרוש בשלומו" של עלי חטיב, ובסופו של דבר חוזר עם האבחנה הרפואית ש"אין לו שום דבר", הוא מביא על עצמו את "שנאת הרחוב". לוזון לא מבין שהתנהלות מיתממת שכזאת - שמציגה עצמה כאצילית (ביקור פצוע), כשלמעשה המוטיבציה שבבסיסה נבזית (הכנת כתב הגנה) - היא שגורמת לאנשים לסלוד ממנו. אחר כך, בדיון בבית הדין, הוא אומר: "בבית החולים אמרו לי הרופאים שאין לחטיב שום דבר. אני תורם לבילינסון, אז אני מכיר את הרופאים". והוא לא מבין שהקישור שהוא עושה בין התרומה לבילינסון לבין גביית העדות מהרופאים לגבי מצבו של חטיב - היא מטאפורה למקור הסלידה ממנו. אדם שתורם כסף לבית חולים לא עושה את זה כדי שברגע מסוים ינצל את התרומה על מנת לקדם את ענייניו הפרטיים-עסקיים.

זו בסך הכל דוגמה נוספת לבעייתיות חובקת הכל של לוזון: גם הדברים הטובים שהוא עושה טבולים באינטרס צר ובראייה חד צדדית של המציאות. החיים על פי לוזון: כדאי לתרום לבתי חולים, כי תמיד יש אפשרות שמאמן השוערים שלך יאשפז שחקן יריב.

4. מכבי פתח תקוה הפכה למועדון שעל דגלו חרות המשפט "על אפכם וחמתכם" (זכויות יוצרים: יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון). המוטו ברור: אנחנו נצליח למרות שכולכם רוצים שלא נצליח. ואף אחד במשפחת לוזון לא מבין ש"כולם" לא רוצים שהם יצליחו בעיקר כי הלוזונים בטוחים שאף אחד לא רוצה שהם יצליחו. תחושת המצור שבתוכה הם מתקיימים הופכת את המציאות שלהם למלחמה ואת ההתנהלות שלהם לקרבית ולתוקפנית. לאוהדי הכדורגל פשוט נמאס להתגונן כל הזמן.

5. הפרשה היתה רגע יפה של תקשורת הספורט. רגע שבו תחושת עוול מוצדקת וזעם שהצטבר במשך שנים פסחו על תזת "האיזון הקדוש", שבמסגרתה לא אומרים שום דבר משמעותי כדי לא להיתפש חלילה כלא אובייקטיבי. התקשורת הבינה ששנים של הזנחה, גם מצדה, גרמו בין היתר לתופעות כמו אלו שראינו באיצטדיון המושבה; ושהכדורגל בישראל הידרדר לתהומות כה עמוקים תחת המשמרת שלה.

הלקח ברור: העיתונאים חייבים להבין שכדי לשמר איכות מקצועית של ענף יש צורך תמידי לתחזק סרגל מוסרי. אמירה ערכית אינה פוגמת באובייקטיביות, נהפוך הוא: היא מסמנת עבור הציבור - וגם עבור בעלי קבוצות ושחקנים - את המסגרת שבתוכה הם פועלים.

המסגרת הערכית - ולא המספרת לאחור - היא שמעניקה לספורט משמעות. עם כל הכבוד למשפחת לוזון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ