ברצלונה עדיין הכי יפה, אבל קצת פחות

המסירות נותרו מדויקות והסגנון ממשיך להפנט, אך משהו בברסה, שתמיד סיפקה אשליה שהאדם יכול לטבע, נראה כמו הילוך אטי של הדבר עצמו

אלון עידן
אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

1. זה קורה כמו שזה תמיד קורה. לאט ומבלי משים, בהדרגתיות זעירה, מיקרוסקופית, שעיני אדם לא מבחינות בה. ובתחילה אינך מקבל זאת כי אינך רוצה לקבל זאת. אתה, שבכלל לא אהבת את הקבוצה הזאת, הגדולה, המפוארת, שסותרת במובנים רבים את תחושת האנדרדוגיות ההכרחית שלך, מכחיש כעת מציאות. מתעלם ממנה. חושב שיש הגזמה מסוימת בכל הדיבור הנפוח על סוף תקופה, הגזמה מודרנית כזאת, שחייבת לנפץ מיתוסים כדי לא להשתעמם.

ומדי פעם, כשהיא בכל זאת מציגה כמה מהלכים שרק היא יכולה להציג, כשהיא שוב מתפקדת כיצירה שחורגת מכדורגל ולכן מכניסה אותך ואת החברים שלך למתחם האוניברסלי של האמנות, של התרבות, של עולם האידאות, אתה אומר לעצמך שהנה, זה הכל היה בלבול מוח אחד גדול, ייאוש רגעי שתבע מסקנות נמהרות, ושהיא עדיין פה, עצומה ונהדרת מתמיד.

ובמקביל לשכנוע העצמי, שאינך בטוח לגבי מקורותיו ומטרתו, העיניים ממשיכות להזרים תמונות מטרידות. בתמונות המטרידות הכל נראה בערך אותו דבר. וככל שאתה מנסה להתרכז ב"אותו דבר", דווקא ה"בערך" הולך ומשתלט על התודעה. וה"בערך" הזה כולל מסירות לא מספיק מדויקות, והגנה לא מספיק טובה, ובעיקר תנועה קצת פחות אנרגטית, מעין הילוך אטי של הדבר עצמו.

דרוגבה ומסי (מימין). כשהרגילים ממתינים לגזול מהיפה את הילתוצילום: אי-אף-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

וכל ה"בערך" הזה אינו מובהק ואינו מוחלט ואינו ברור כלל ועיקר. ההילוך האטי, למשל, אינו ממש הילוך אטי כמו זה מהטלוויזיה, אלא הילוך קצת אטי, שזה אומר שכל הפעולות נעשות בכמה עשיריות שנייה, אולי אפילו מאיות שנייה, יותר לאט. והמסירות הקטנות המרהיבות - הטיקי טאקה - עדיין מהפנטות ומדויקות, מאוד מדויקות, אין מדויקות מהן על הפלנטה כולה, אבל בכל זאת קצת פחות מדויקות, עניין של כמה מילימטרים. וגם היופי עצמו עדיין יפה, ממש יפה, הכי יפה, אבל קצת פחות.

2. אתה נזכר ברוג'ר פדרר, עוד דבר יפה שהפך קצת פחות יפה. ואתה נזכר בנדאל ובג'וקוביץ', ב"רגילים" שממתינים בדיוק לרגע הזה, ומתאמנים לקראתו, ועובדים קשה בציפייה אליו, ומקדישים את חייהם כדי לגזול מהיפה את הילתו.

ועמוק בתוכך כבר שוכנת התובנה האכזרית, המקוממת, ביחס לצפוי. אתה יודע שהקמט שהולך ונחרך בעור באטיות ובעקביות, הקמט שהופך את היפה לאנושי, הקמט הזה - ההכרחי, הצפוי, שנדרש כמס על ידי הטבע - יהיה כרוך בהכרה חדשה (זה נגמר), ושההכרה החדשה תהיה כרוכה בהתנגדות (לא יכול להיות). ושההתנגדות תהיה כרוכה בסבל, ושהסבל יהיה כרוך בהבנה שהכל בר חלוף, אפילו מה שנדמה כעל-זמני, כמנותק מהבלי הקיום, ואם כך, מה בנוגע אליך, הרגיל, הלא יפה, הסתמי. כי ברצלונה היא הדבר הזה שקורה פעם בהרבה זמן ושמאפשר את האשליה הרגעית שהאדם יכול לטבע. היפה הוא מרד נגד הזיקנה, נגד השעמום, נגד המוות. והמרד תמיד מסתיים במוות.

הכרה חדשה הכרוכה בהתנגדות. פדררצילום: אי–פי

3. אם ברצלונה היא אדם, הרי שבשנים האחרונות הונח לפנינו פיצוח הגנום של זה אשר רוצה לממש כישרון: ובכן, ראוי לו לאדם הזה להחזיק מנגנוני הגנה מעטים אך חזקים; וראוי לו שיתר המנגנונים יידעו להתגונן אף הם, למרות שטבעם המקורי התקפי; וראוי לו להחזיק כמה שיותר מרכיבים יצירתיים (ע"ע כישרון); וראוי לו לאפשר לכל מרכיביו לקחת חלק אקטיבי בחייו; וראוי לו לשלוט במציאות באחוזים ניכרים מהזמן.

וכשאינו שולט במציאות, עליו להתנפל על זה שכן שולט עד אשר יעביר את השליטה בחזרה אליו; ואסור לו לעולם לשקוע לתוך פסיביות; ואסור לו לעולם לוותר על הרצון לממש כישרון, גם כשהדבר כרוך בהפסד אפשרי; ועליו לדעת כל העת שהפחות מוכשר יפצה על חסרונותיו בעבודה קשה; ושהפחות מוכשר ילמד לאטום עצמו מפני כישרון על ידי רכישת מאפיינים הגנתיים מוחלטים; ושהפחות מוכשר יתנכר ואף יבוז ליפה וליותר מוכשר כדי להצדיק את עצמו, את קיומו, ואת אפשרות ניצחונו; ושהפחות מוכשר ילמד לנעוץ את הפגיון ברגע אחד קטן, בזמן שהכישרון של היפה מתממש באופן מרהיב וכשמנגנוני ההגנה שלו עוסקים בפעילות התקפית; ולמרות ההבנה הזאת, והחשש מפני דקירה, והפחד מפני הדחה, והפסד, וכישלון - על האדם המוכשר מוטלת לעולם החובה להמשיך ולממש כישרון.

רק בני אדם. שחקני ברצלונה אחרי ההדחה מול צ'לסיצילום: אי–פי

4. ברצלונה היתה תזכורת לכך שהאדם המוכשר יכול לממש דמיון על ידי עבודה קשה. ואילו צ'לסי היא תזכורת לכך שבעולם יש מקום גם לפחות מוכשר, ובתנאי שיכיר בכך שהוא פחות מוכשר.

המשך האלימות בצורה אחרת

העובדה שאחרי ששידר כל כך הרבה משחקים בליגה הספרדית ניטלה מנדב יעקבי הזכות לשדר דווקא את הקלאסיקו ויורם ארבל הועדף על פניו, היא גרסה נוספת של אותה אלימות עליה עושים משדרים מיוחדים בערוץ הספורט. האלימות הזאת שקטה וחרישית ומוסתרת מהציבור, אך היא אכזרית יותר מכמה שחקני כדורגל שקפץ להם הפיוז אחרי 90 דקות של ריצה וזיעה. זו אלימות משרדית, אנליטית, מחושבת, של מערכת שלוקחת בחשבון פרמטרים ספקולטיביים של רייטינג ותדמית, ובסופו של תחשיב ציני נוטשת את האדם שעשה עבורה את העבודה השחורה לאורך זמן ומעדיפה את זה שיביא עבורה יותר כסף. אחר כך, כשהגווייה מונחת בצד הדרך, שותתת דם, ניתנת ההוראה להעלות על המסך את ה"אני מאמין" של הארגון: "אל תיתנו לאלימות להרוס לנו את הספורט".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ