אלון עידן
בעיני המתבונן
אלון עידן
בעיני המתבונן

אדם צועק ובוכה ומאושר ועצוב ועצבני ורגוע וכועס ומכה ומוכה ומקלל ומקולל. הוא עומד על בטון יצוק, תחתיו כיסא פלסטיק קטן, לעתים גשם מכסה אותו, לעתים שמש קופחת מעליו, לפעמים רוח סתיו מבדרת את שערו, או את מה שנשאר ממנו. אדם משלם מאות שקלים כדי לצעוק או לבכות, למחות או לשתוק, להניף שלט או לשלב ידיים. הוא הגיע כדי לתמוך במשהו, האדם הזה, בגוף אמורפי שמורכב מאנשים שאינם מכירים אותו ושהוא אינו מכיר אותם. הוא מאוד אוהב אותם, או מאוד שונא אותם, כמעט כמו שהוא אוהב את עצמו או שונא את עצמו.

האנשים האלה, שהוא אוהב או שונא, הם כמה בחורים צעירים שמקבלים כסף עבור העברת כדור מרגל לרגל בארגון מסוים ששילם להם כסף, או עבור זריקת כדור לתוך טבעת עבור ארגון אחר ששילם להם יותר כסף. מיליוני בני אדם, לרוב מסכנים ועניים, מזדהים עם המתעשרים החדשים, משליכים עליהם את חייהם, תסכוליהם, אושרם - למרות שלבועטים ולזורקים אין באמת עניין עם אותם מיליונים. אחרי המשחק הם עומדים מול מיקרופון ומודים לקהל התומך, שבלעדיו כל זה לא היה קורה. אחר כך נכנסים למכונית יקרה, חושבים לעצמם "איזה אידיוטים, מוכנים לצאת מהבית בקור כזה" ונוסעים לבלות במועדון עם בחורות יפות. כמה אידיוטי, כמה מוזר, כמה חסר היגיון. אומללות גדולה טמונה באהדת ספורט.

לעתים עולות בי מחשבות כאלה. זה קורה לרוב בסיטואציות שאינן קשורות לספורט, ושמעמידות את האהדה עצמה באור מגוחך. זה קרה לי ביום שלישי בבוקר, כשהתעוררתי וגיליתי שבנימין נתניהו ושאול מופז רקמו ממשלת אחדות, וכשבהמשך היום, בערב, צפיתי במשחק של הפועל תל אביב נגד מכבי נתניה.

בדקה מסוימת במהלך המשחק חשבתי לעצמי: לפני כמה שעות עשו ממך צחוק ועכשיו אתה מת שטוטו תמוז יכניס את הפנדל. כמה מוזר, כמה מגוחך. וככל שנקפו השניות התחדדה המוזרות, אולי האומללות: כדור שיעבור במלוא היקפו קו בצבע לבן, ישכיח מעליך מציאות בה בני האדם שאחראים לחייך מתבררים שוב ושוב כמניפולטורים שאינם לוקחים אותך בחשבון. ואכן, כשתמוז החטיא, תפסתי את הראש בידיים וחשבתי על אירופה שחומקת בין הידיים. כלומר: כשאדם בשם אמיר אדרי קפץ מהמקום ופגע בו כדור במהירות עצומה, הייתי עצוב יותר מאשר כשאדם בשם שאול מופז עשה צחוק מהחיים שלנו פה.

עזבו אתכם קומבינות, יש פנדל להפועלצילום: אבי אוחיון לע"מ

באמת מוזר, הפער הזה. ולפתע אני נזכר בשבועות האחרונים, באלימות שכביכול השתלטה על הכדורגל הישראלי, במכות בפתח תקוה, ברמת גן, בהתפרעות בבלומפילד. זה אמנם אסוציאטיבי, אבל חוט דק מתחיל להיחשף בין האסוציאציות. אני נזכר בשרת הספורט ש"נכנסה לעובי הקורה", אני נזכר בראש הממשלה שפתח ישיבת ממשלה בהבעת מורת רוח. מה הקשר שלהם לכדורגל, אני חושב לעצמי, מה לאנשים האלה ולספורט.

למה לכם פוליטיקה עכשיו? כנסו ל"ספורט הארץ" בפייסבוק

והחוט מתחיל להיחשף יותר ויותר. האנשים האלה ביציע, שמשלמים מאות שקלים כדי לשבת על כיסא פלסטיק, כדי לשבת במתחם מוגדר, על כיסאות, ולצפות במשחק; והאנשים האלה בבית, שיושבים מול הטלוויזיה ומתפללים שהכדור ייכנס בשנייה האחרונה - הם הקשר. הם כל הקשר. כדורגל, כדורסל, כדוריד, טניס - זה בסך הכל דבר אחד: שליטה בבני אדם. וברגע שהשליטה מתערערת, ברגע שהקהל מתפרע, ברגע שהשחקנים אלימים, ברגע שבעלי תפקידים נוגחים ובועטים - לימור לבנת ובנימין נתניהו מתעוררים. כלומר, הממסד מוטרד, חושש, מחליט להתערב. למה בעצם? כדי שהשליטה לא תופרע, כדי שאף אחד לא יחרוג מהטקס, כדי שהכל יישאר בתוך המגרש, בתוך הטלוויזיה. בעצם: כדי שהם ימשיכו בשלהם, כדי שההמון לא יעלה עליהם, לא יפיל אותם, לא יעביר את האמוציה והתסכול לזירות אחרות, חשובות יותר.

כשנתניהו ומופז לוחצים ידיים ודוהרים לעבר השקיעה, אני שואל את עצמי: האם יש קשר בין העובדה שבכל ערב אני צופה בספורט כמו זומבי לבין התאפשרות של קומבינה פוליטית כזו? האם יש קשר בין העובדה שאני מהופנט מעוד מהלך מבריק של רוני אוסאליבן - כמה אני אוהב אותו - באליפות העולם בסנוקר, לבין הפצצה אפשרית באיראן? האם יש קשר בין ההתלהבות המוחלטת שלי מהפועל חולון נגד הפועל ירושלים בפלייאוף הכדורסל, לבין העובדה שאי אפשר לגמור פה את החודש?

אוסאליבן. כמה אני אוהב אותוצילום: אי–פי

אני חושב לעצמי: ספורט זה בסך הכל מגרש של הזדהות. אם אתה מביט בו הרבה שעות, לא נשאר לך זמן להביט במגרשים אחרים; אם אתה מתלהב ממנו, לא נשאר לך כוח להתלהב ממשהו אחר; אם אתה כועס עליו, לא נשארת לך אנרגיה לכעוס על משהו אחר; אם אתה עצוב בגללו, אין לך מספיק דמעות כדי להיעצב על משהו אחר. המגרש הזה, כמה שאני אוהב אותו. במידה מסוימת הוא פס הקול של חיי. אבל לפעמים, רק לפעמים, אני חושב שמישהו מביט בי מלמעלה ומחייך. תמשיך ככה, אני שומע אותו מפטיר לעברי, תמשיך ככה. ולאחר מכן ממלמל בינו לבין לעצמו: איזה אידיוט.

הסקר השבועי + תוצאות + פרס*
איש השבוע הוא...
בנימין נתניהו 4%
שאול מופז 3%
רוברט פרוסינצ'קי 93%
* המנחש נכונה יזכה לישבן שהיה שייך פעם לאדם בשם אברהם גרנט

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ