אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן

האמת היא שכל התשובות שיש לי לא מספקות. אני מסוגל לשרטט את קווי המתאר של האהבה שלי אל אנדרס אינייסטה, אבל לא להצביע על הדבר עצמו; ללכת סביב הרגש מבלי לגעת בו. אני יודע שיש לו שליטה מצוינת בכדור, ומסירות של מהנדס, ותנועה בלי כדור, ושהוא בחור טוב, צנוע, מפרגן; ושהוא יודע לעשות הכל על המגרש; ושהוא ווינר גדול; וחלום של כל מאמן ואוהד וחובב כדורגל.

הרבה דברים אני יודע להגיד עליו, אבל שום דבר אליו אני באמת מכוון. לכן מצאתי את עצמי נודד לעבר ספורטאים אחרים שהעלו בי רגש דומה במהלך השנים. חשבתי שהחוט המקשר ביניהם עשוי להיות רמז למקור האהבה. עלו לי לראש לארי בירד, ג'ון סטוקטון, טים דאנקן, פול סקולס, מתיאס זאמר, תומאש רוזיצקי, ג'ימי ווייט, רוני אוסאליבן, רוג'ר פדרר כמובן. אחרי שצמצמתי את הרשימה - כעת הקריטריון היה עוצמת הרגש ולא סוג הרגש - נותרתי עם בירד, סטוקטון, סקולס, אוסאליבן ופדרר. בסוף, אחרי שניפיתי את העבר (בירד, סטוקטון) ואת השיגעון (אוסאליבן), נותרתי עם שניים: סקולס ופדרר.

סקולס הוא מפתח טוב להבנת אינייסטה. כי למרות שתפקודו במגרש שונה, מדובר בשני מוחות כדורגל מזהירים. שניהם רואים את המגרש, מבינים את המשחק, מהירי מחשבה. אינייסטה אמנם טוב מסקולס ברוב הפרמטרים (טכניקה, דריבל, מסירה, מהירות), אבל סקולס הוא ייצוג טוטאלי של כדורגל אינטליגנטי. טוטאליות - במובן של התחייבות מוחלטת לדבר לשמו התכנסנו; אינטליגנציה - במובן שהגוף עצמו, הנתונים איתם נולד ואין באפשרותו לשנותם באופן גורף, הופך כלי של המוח ועל ידי כך מגשר על פערים מובנים.

אנדרס אינייסטה. איפה שהוא נמצא, שם גם אני נמצאצילום: רויטרס

מי הספורטאי שאתם אוהבים? בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

אלא שרגשית, אינייסטה קרוב אצלי יותר לפדרר מאשר לג'ינג'י. זה בא לידי ביטוי באופן שבו העברתי את אחיזתי הרגשית לכל מקום בו הוא משחק, ברצלונה או נבחרת ספרד; במקרה של סקולס, הוא מעולם לא הצליח למחוק את התיעוב שלי כלפי מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה. את סקולס אהבתי כחלק נפרד מהמקום בו הוא נמצא. ואילו במקרה של אינייסטה, המשוואה ברורה: איפה שהוא נמצא, שם גם אני נמצא. עד כדי כך. מסקולס לקחתי שני רמזים - טוטאליות ואינטליגנציה. ועוד אחד קטן - ביישנות.

באשר לקשר בין אינייסטה לפדרר. ובכן, הוא מעט מטושטש. בעיקר כי כדורגל הוא סיפור על יחיד בתוך קבוצה, ואילו טניס הוא אפוס של אדם בודד. זהו לא מקור הטשטוש היחיד: פדרר נראה כמו ספורטאי-על - גבוה, אתלטי, מהיר; ואילו אינייסטה נראה כמו הרבה דברים שאינם אתלט-על. כמובן שפדרר טוטאלי ואינטליגנטי, אבל נדמה לי שלא אלו הן נקודות החיבור שחיפשתי.

כל כך קשה לאתר את נקודת החיבור הזאת ביניהם. היא אמנם מתבטאת אצלי כרגש, אך לא מפוענחת רציונלית; ככל שהפכתי בדבר, לא הצלחתי לאתר אותה. אלא שהלב מתעקש שיש קשר, גם אם אין מלה. לכן לא נותר לי אלא להצביע על רגעים מסוימים שמחברים בין פדרר לאינייסטה.

הרגעים האלה מתרחשים במהלך משחקים, כשהם עושים את הדבר הזה שלהם עם הכדור, ואינך יכול להתיק את עינייך מהמסך, ואינך יכול להסביר למי שלא ראה את הרגע המסוים הזה מדוע זה רגע ייחודי כל כך, כלומר רגע שאי אפשר יהיה לשחזר על ידי מישהו אחר, בזמן אחר, במקום אחר; שזה רגע שקורה עכשיו, ורק עכשיו, ושברור לך שאתה צופה בצורה מושלמת של משהו, צורה שאפשר רק להעתיק ברמה נמוכה יותר; ושזה רגע שמנתק אותך מעולה המכביד של המודעות ומכניס אותך אל תוך הדברים עצמם, אל תוך הכדורגל/הטניס עצמו, כלומר לזמן הווה במקום לזמן עבר/עתיד, לחוויה במקום למחשבה.

רוג'ר פדרר. רגישות עצומה שמממשת את עצמה בעזרת כדורצילום: אי–פי

בסופו של דבר, נדמה לי שהמלה שחיפשתי היא אמנות. כלומר, הדבר הזה שמישהו עושה, ולמרות שרק הוא יכול לעשות אותו, הוא מצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים שהדבר הזה נמצא אצלם במצב צבירה פוטנציאלי אך ללא גישה מעשית אליו.

בדיוק כמו פדרר, אינייסטה הוא רגישות עצומה שמממשת את עצמה בעזרת כדור; אדם שגופו מהווה גשר לחיבור נדיר בין פנים לחוץ; אמירה מעודדת שאפשר להיות - לפחות לכמה רגעים - לא מפוצל, אלא אחד. לחיות את עצמך במקום לחיות ליד עצמך.

נדמה לי שזאת גם הנקודה בה הביישנות - של סקולס, של פדרר, של אינייסטה - מקבלת מובן. כי ביישנות היא הפחד לצאת החוצה, אל העולם החיצוני. ונדמה שהרגע הזה, שבו הבפנים והבחוץ הופכים אחד בעזרת כדור, זה הרגע שבו כל ביישני העולם - ואולי, כל המפחדים מהעולם - מקבלים אישור לכך שגם הם יכולים; שגם להם מותר; שגם להם יש מקום על המגרש של כל הגדולים, השריריים, החזקים, המפחידים.

ולכן אני כל כך אוהב אותם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ