אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן

ברצלונה כבר אינה ברצלונה. זה השלב שבו היא זולגת ממעמד של רעיון למעמד של קבוצת כדורגל. התפאורה אמנם דומה - קאמפ נואו, צ'אבי, אינייסטה, בוודאי מסי - אבל הצגת התיאטרון שונה. זה השלב שבו הדמויות נאלצות לשחק את עצמן, מתאמצות להדביק את הדימוי, לשחזר את היופי. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, אבל משהו בחיוניות, באנרגיה, בעיקר בטוטאליות של האידאה, מתמוסס מול עינינו.

טיטו וילאנובה נתפש כהמשך טבעי של פפ גווארדיולה. הוא לא. הוא מקבל עליו את עיקרון העל (משחק מסירות, "טיקי טאקה") ­ יש הטוענים שלמעשה הוא אבי השיטה - אבל מגביל אותו, לא הולך אתו עד הסוף. שלוש דוגמאות, לכאורה קטנות, מייצגות את השינוי שמתחולל כעת בברצלונה.

בתקופת גווארדיולה, שוער ברצלונה ויקטור ואלדז קיבל הוראה ברורה לא לבצע בעיטות חמש לעבר קו האמצע. גווארדיולה התעקש כי ואלדז ימסור את כדורי החמש לשחקן הגנה, ומשם תתחיל התקפה חדשה. ז'וזה מוריניו החליט לתקוף את הרעיון, כשהורה לשחקני החוד שלו ללחוץ את שחקני ההגנה של ברצלונה, ולמעשה לאלץ את ואלדז להעיף כדור למרכז המגרש. אלא שגווארדיולה התעקש על המסירה, גם במחיר של איבודי כדור מביכים והרסניים. גווארדיולה ביטל את אפשרות הבעיטה לא משום שתרמה לו בהכרח ברמה הפונקציונאלית, אלא כי הבין שכדי לממש את עקרון העל הוא חייב להשריש לקבוצה את התפישה לפיה כל כדור נועד אך ורק למסירה.

וילאנובה. חותר תחת מוסכמות עקרון העל

לחדשות ולעדכונים נוספים, הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

הוראה דומה ניתנה ביחס לבעיטות מרחוק. מובן מאליו שגווארדיולה הבין כי בעיטה מרחוק עשויה לפתוח הגנות, ולאפשר אפקטיביות גדולה יותר של משחק המסירות. אלא שהוא סירב להתפתות. בסירוב הזה טמונה גדולתו של גווארדיולה: ­ הוא לא השתמש במשחק המסירות כאמצעי, אלא כמטרה. מטרת המושג "ברצלונה" היתה הנעת כדור תוך כדי תנועה של השחקנים. השערים, הניצחונות, התארים - ­ כל אלו היו פועל יוצא של מימוש העיקרון. בתקופה הקצרה של וילאנובה נבעטו יותר בעיטות מרחוק מאשר בכל התקופה של גווארדיולה.

דוגמה אחרונה: כדורי קרן. בתקופת גווארדיולה היתה התעקשות קיצונית לא להגביה אותם, אלא למסור קרן קצרה ומשם להמשיך את משחק המסירות. שוב, בבסיס הוויתור על הגבהות עמד הרצון לשלוט בכל רגע ורגע על ידי משחק מסירות. בקלאסיקו אפשר היה לראות את השינוי: לצד כמה כדורי קרן קצרים, היו לא מעט הגבהות כדורים לרחבה.

השינויים של וילאנובה אולי הכרחיים, במובן הזה שברצלונה של סוף עידן גווארדיולה "נתקעה". היריבות כבר למדו את שיטת המשחק שלה, הסתגרו מאחור בידיעה שבעיטה מרחוק לא תיבעט וכו'. אלא שהפרגמטיות הרציונאלית של וילאנובה, ­ מוצדקת או לא, ­ מחוררת את שלמות העיקרון. גווארדיולה בחר להיות עיוור לאלמנטים מסוימים של המשחק, רק כדי לחגוג אלמנט אחד ולבטא אותו כיצירת אמנות. לכן ברצלונה שלו היתה רעיון ולא קבוצת כדורגל, לכן היא היתה חוויה אסתטית מהפנטת, לכן לא מעט אוהדים של קבוצות אחרות יכלו להתחבר אליה ללא רגשות אשמה.

צדק מוריניו כשאמר לאחרונה, כי כאשר נכנס לתפקידו כמאמן ריאל הפער מברצלונה היה גדול, וכעת הקבוצות נמצאות בעמדה שווה. הוא רק צריך לקחת בחשבון שלצד השיפור שהכניס בריאל, ברצלונה נאלצה לסגת מעולמות פנטסטיים לסתם משחקי כדורגל מעניינים.

Pause, Play

את הקלאסיקו נאלצתי לראות באיחור של 20 דקות. כדי לא להפסיד אירועים משמעותיים, חיכיתי לפתיחת המשחק, לחצתי על כפתור ה-Pause בשלט ה"יס מקס", הקפאתי את התמונה והלכתי להרדים את הילד. אחרי 20 דקות התיישבתי על הספה, לחצתי על ה-Play וצפיתי במשחק מהתחלה .קרה דבר מעניין במהלך המחצית הראשונה: לא יכולתי לשאת את העובדה שאני באיחור של 20 דקות מהדבר "האמיתי". לכן, בכל פעם שכדור יצא החוצה או שהיתה עבירה על שחקן מסוים, העברתי במהירות קדימה כדי לקזז את הפיגור שלי ביחס למציאות. כשהסתיימה המחצית הראשונה הייתי בפיגור של 12 דקות בלבד. מאחר שמשך ההפסקה הוא כרבע שעה, הצלחתי להגיע למחצית השנייה כשאני מסונכרן לגמרי עם המציאות. חשתי הקלה.

אחר כך, כשנזכרתי באופן ההיסטרי שבו העברתי קדימה את התמונות, תהיתי ביני לבין עצמי מה בדיוק הפריע לי בעובדה שאני צופה במשחק כדורגל באיחור של 20 דקות? למה היה חשוב לי כל כך להדביק את הפער בין ההקלטה לבין המציאות? ככל הנראה התקשיתי לשאת את הידיעה שאני צופה בשכפול של "הדבר האמיתי". השכפול אמנם היה מדויק והבטיח שלא יימצאו הבדלים בינו לבין המקור, ובכל זאת הידיעה שמדובר בהעתק פגמה בהנאה מהמשחק.

הקלאסיקו בשבת. יש דברים שחייבים לראות בזמן אמת

לאורך כל המחצית הראשונה שאלתי את עצמי אם בזמן שאני רואה 0‑0 על המסך, אנשים אחרים רואים תוצאה שונה; האם בזמן שאני רואה כדור מועף החוצה, אנשים אחרים חווים תחושת אופוריה בעקבות שער שנכבש; האם בזמן שאני חי בתוך שידור חוזר, אנשים אחרים חיים בתוך מציאות (או: בזמן שאני חי את העבר, הם חיים את ההווה?)?

כדי להסיר מעליי את תחושת המועקה, החלטתי להקריב - למעשה, לבטל/למחוק - שמונה דקות מן המחצית הראשונה. כלומר, העדפתי לעוות את המשחק עצמו, את מכלול החוויה שאמורה לכלול 90 דקות, בתמורה לעדכון של מימד הזמן (סנכרון). למעשה, הצהרתי שאחד הדברים שמגדירים עבורי משחק כדורגל, ובאופן כללי, ספורט, זאת הידיעה שאתה צופה בו בזמן התרחשותו, יחד עם עוד מיליוני אנשים ברחבי העולם. בקיצור, שאתה חי ושאתה לא לבד בחיים האלה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ