אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן

מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתי אוהד נבחרת ישראל. לא בכדורגל, לא בכדורסל, לא בשום ענף ספורט. למעשה, כל צורה של ייצוג ישראלי בעולם - כולל גילי וגלית באירוויזיון (גלית היתה שכנה שלי) - העלתה בי התנגדות אינסטינקטיבית. אני לא יודע מה מקורותיה האמיתיים, אבל אני כן יכול להצביע על הדבר ממנו חששתי בכל פעם שנרשמה הצלחה ישראלית בתפוצות: התגובה.

התגובה הישראלית תמיד הרתיעה אותי. היה בה משהו קיצוני, אלים, חסר פרופורציות. התחושה היתה שהכל, אבל ממש הכל, מונח על מקום אחד, על רגע אחד, ואלמלא הזכייה/ניצחון, אסון גדול היה נופל עלינו. זו היתה שמחה נוראית - אין לי דרך אחרת לנסח את זה - כי היא היתה נטולת צלם. שמחה שהשכיחה מעליה את ההקשר, את הקשיים שהיו בדרך, את היחס האמיתי בין הניצחון לנסיבות שהובילו אליו. זו תמיד היתה שמחה מטורפת, גאוותנית, היבריסית; שמחה שבאופן סמוי החדירה לתוכי את התחושה שהכל פה תלוי על בלימה, שהכל פה מונח על מדף שביר של קיום, ושהצורך לחגוג כל הצלחה כאילו זו ההצלחה האחרונה מעיד יותר על תחושת החידלון מאשר על שחרור.

נדמה לי שכמו כל תצורה של רגש, גם שמחה מטורפת, חסרת עכבות ונטולת הקשר - יש בה אלמנט אפל של שיגעון. ונדמה לי שמפני השיגעון הזה נמלטתי. הפחד הפרטי שלי היה להיות חלק מתחושת חרדה קיומית קולקטיבית. לא רציתי לעלות על רכבת ההרים הרגשית הזאת, שאמנם יודעת להופיע כ"אושר" - למשל, כשמכבי תל אביב כדורסל זוכה בגביע אירופה היסטורי - אבל ברור לגמרי שמאחורי ה"אושר" הזה, נטול הגבולות, ששואב לתוכו את ההמון בקלות, עומד לו השטן ומחייך.

כמובן שהצד השני של השמחה היה האבל, תחושת החידלון שחוררה את הנפש אחרי הפסדים/כישלונות. אומה שלמה עסקה בהלקאה עצמית, בפעולות סדיסטיות שמטרתן לא היתה הפקת לקחים, אלא ענישה עצמית: כיבוי סיגריות על הגוף הכושל, חיתוך אובדני של העורקים שלא סיפקו את מנת הדם שהיתה דרושה כדי להבטיח ניצחון.

אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס ביום שלישי ברמת גןצילום: שרון בוקוב

בשבועיים האחרונים חשבתי על אלי גוטמן בהקשר הזה; על רכבת ההרים הרגשית שעליה נאלץ לעלות כשחתם על הסכם עם ההתאחדות לכדורגל; על האירוניה שטמונה בכך שהעדיף לאמן נבחרת כדי להוריד מהלחץ השבועי שכרוך בקבוצה; על אירוע הלב שעבר לא מזמן, כשאימן את הפועל ת"א.

הכדורגל לא מעניין בכלל. לא ההפסד לרוסיה ולא הניצחונות על לוקסמבורג. מי שחושב שהסיפור של החודשיים האחרונים הוא "יוסי בניון - כן או לא", הוא בהכרח חלק מהפתולוגיה. מי שעדיין מתווכח על שיטת משחק מול סגנון משחק, הוא בסך הכל עוד תא אחד, קטן וחסר מודעות, ברקמה אנושית עצומה של סאדו-מזוכיזם.

הסיפור של החודשיים האחרונים סביב נבחרת ישראל הוא המפלצת הזאת ששוב עברה כאן. מפלצת מפחידה של חרדה, מפלצת מכוערת שחיה על חשבון הדם של האחר. מפלצת שמורכבת מכל כך הרבה דמויות נטולות דעת, פרצופים אוויליים בטלוויזיה, שמות מושחתים בעיתון, קולות רועמים ברדיו, אנשים דקי תודעה ברחוב. מפלצת שמתעוררת ברגע שהיא מריחה דם, ושמכסה את תאוותה לבשר אדם בבגדי פטריוטיות זולים, צבועים כחול-לבן.

זו מפלצת נטולת מהות פנימית. היא אינה מתעניינת ב"כדורגל" או "כדורסל", היא לא מתעניינת ב"בחירות" או ב"כלכלה". היא לא מתעניינת במושגים או ברעיונות. אין בה עומק משום שהיא אינה קיימת אלא כמנטליות. זו מפלצת בינארית שבנויה מ-0 ו-1, ניצחון והפסד, כישלון או הצלחה. זו מפלצת שחיה ומתה על פי מבחן התוצאה. זו מפלצת של משחקי כוח - היא מתקיימת רק כמטריצה שעליה מרסקים חיילים או מעלים אותם לדרגת אל.

אתה צורך את המפלצת הזאת משום שאין לך ברירה. משום שלאן שלא תביט, היא שם. היא שם כי הנחנו אותה שם. הנחנו אותה שם, כי היא מספקת משהו שאנחנו צריכים. היא מגשרת על היעדר מכנה משותף בין החלקים שמרכיבים אותנו כחברה. כשאין מכנה משותף סביב מושגים ורעיונות, כשכל שבט מדבר שפה פרטית, מתקיימת רגרסיה לשפת הכוח - הפשוטה והפרימיטיבית מטבעה - שהופכת לברירת מחדל עממית. כשאי אפשר להתענג מצורה יפה, ממימוש עיקרון, מהנעת כדור, כשאין יכולת להזדהות - מתפתחת שפה בסיסית יותר, של ניצחנו או הפסדנו, נכשלנו או הצלחנו, של גן עדן או גיהנום.

החודשיים האחרונים היו אמורים לגרום בחילה לכל מי שמשקפי הכוח שלו סדוקים; כל מי שעדיין מסוגל לראות מבעד לתפאורת הקרטון המכוערת שמכסה מציאות טובה אפשרית; כל מי שעדיין מסרב לקנות את המשוואה השקרית, האלימה, המניפולטיבית ועמוסת השכנוע העצמי, שגורסת שכאשר אוהבים - צועקים; וכשממש אוהבים - מקללים; וכאשר הכי אוהבים - מכים.

טעה או לא טעה, בניון או לא בניון, חברים בתקשורת או לא חברים בתקשורת - אלי גוטמן עבר בחודשיים האחרונים מסע בשאול של החברה הישראלית. זה לא היה קשור לכדורגל, זה היה קשור לאלימות מפלצתית. והמפלצת תנוח עכשיו כמה חודשים, עד שדם חדש, עם ניחוח פורטוגלי, יעיר אותה משנתה. ואני באמת מקווה שלבו של גוטמן יחזיק מעמד.

הסקר השבועי + תוצאות + פרס*
בעקבות הניצחונות על לוקסמבורג והתיקו של פורטוגל מול צפון אירלנד - האם ישראל יכולה להעפיל למונדיאל 2014?
1. בטח יכולה 15%
2. למה לא? 17%
3. ראית מה הם שווים, הפורטוגלים האלה 28%
4. צריך לתת להם ארבע חתיכות40%

* המנחש נכונה יזכה לאספקת כדורי קלוזאפין לטיפול בהפרעה דו קוטבית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ