בעיני המתבונן |

האיש שעזר לנו לאהוב ספורט

המעבר של עפר שלח לפוליטיקה הוא מכה קשה לחובבי הספורט. פרידה מפרשן ששילב בין הפסיכו לאנליזה, שהחמיא לאינטליגנציה שלנו

אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן

אחרי 22 שנה בערוץ הספורט, נפרד השבוע עפר שלח מחובבי הכדורסל, בדרכו להיות חלק מהכנסת ה-19. זאת היתה פרידה מחויכת, כמעט אגבית, אבל בעלת משמעות גדולה. חשיבותו של עפר שלח היתה בכך שהוא אפשר לחובב הספורט האינטליגנט להרגיש נוח עם זה שהוא חובב ספורט. הוא הבין כדורסל, הוא ידע להתנסח, הוא הפגין חוש הומור, הוא היה "איש טלוויזיה" משובח.

כל אלו רק קישטו את העובדה שבמראה שהוצבה מולנו היה מישהו שאפשר להתכבד בו, וכאשר הבטנו על 10 אנשים רודפים אחרי כדור וכו', יכולנו להרגיש טוב עם העובדה שאנחנו רואים כדורסל. אהבנו לראות אותו כי הוא החמיא לנו. הוא החמיא לנו כי הוא גילם את התפישה שכדורסל הוא אולי משחק אינפנטילי - ­ כמו כל משחקי הספורט - ­ אבל האינפנטיליות הזאת מיועדת גם לאנשים אינטליגנטים. עפר שלח עזר לנו לאהוב ספורט מבלי שנרגיש צורך להתגונן.

עופר שלח יענה היום לשאלות גולשי "הארץ" - כתבו פה את שאלותיכם

אפשר לחשוב על תרומתו של שלח דרך כמה דוגמאות מנוגדות, לכאורה לא קשורות. למשל, דרך ההחלטות של דיינים בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל. אלה, כשהם מממשים את התקנון הפרימיטיבי של ההתאחדות וקובעים עונשים קולקטיביים לאלפי אנשים בגלל חטא של אדם אחד, יוצאים מתוך נקודת הנחה שאוהדי ספורט אינם בני תרבות. הם מאמינים שספורט - וכפועל יוצאן גם אהדת ספורט - הוא שדה של אלימות פוטנציאלית, ילדותית-גברית במהותה, שרוסנה על ידי חוקים סמליים (מגרש, 22 שחקנים, שני שערים, תיבת 16 וכו'). כשזו תפישת העומק, גם היחס למי שעוסק בספורט הוא כאל פוטנציאל אלימות שיש צורך לרסנו. בקיצור, מתייחסים אלינו כמו אל חיות.

לכן עפר שלח היה כל כך חשוב לספורט הישראלי. משום שכאשר הוא דיבר, איש לא יכול היה לטעון שמדובר בסרח עודף של תרבות, באלימות שמחכה להתפרץ. השפה של שלח היא שפה של תרבות, שהצליחה להכיל בתוכה - ­ בקלות ובנינוחות, ללא מאמץ כמעט ­ - את היצריות והתאווה שמונחות בבסיס הספורט, מבלי להפוך אותן לסיפור המרכזי. היכולת של שלח  לשלב בין הפסיכו (הנפש, היצר) לאנליזה (הניתוח, התרבות), הפכה אותו לפרשן הספורט הכי חשוב שהיה כאן.

אפשר למדוד את תרומתו גם דרך השוואה לצביקה שרף, מי שמחליף אותו כעת במשחקי מכבי תל אביב ביורוליג. שרף הוא לא פרשן כדורסל רע: הוא מבין את המשחק, הוא יודע לחבר משפט למשפט, הוא התרכך עם השנים. ובכל זאת, כששרף מדבר, ברור שאתה שומע שפה סגורה של כדורסל. כלומר, אתה נמצא בתוך מטר מרובע, עולם שאין לו פתחי אוורור לחיים שמחוץ לאולם. כששרף מדבר, הוא מנתק אותך מהקשרים ואסוסיאציות שמתכתבים עם ספורט ולקוחים משדות תרבותיים אחרים (קולנוע, ספרות, פילוסופיה וכו'). במובן הזה הוא היפוכו של שלח, שנשא בתוך הדיבור הרגיל, הטבעי שלו, שכבות תרבותיות מקבילות, ששימשו פתחי אוורור מעוררי כבוד לכל מי שחשש שמא העובדה שהוא קופץ מסל ניצחון בשנייה האחרונה, היא ראיה מכריעה לכך שהוא, איך לנסח זאת בעדינות, אידיוט.

אם היינו במדינה בעלת תרבות ספורט מפותחת, אפשר היה לחיות, אמנם בדוחק, עם המעגל הסגור, הקלאוסטרופובי הזה, שמייצג שרף (כמובן שצביקה שרף הוא רק סמל. בתוך הסמל הזה אפשר לאתר את שרשרת "הפרשנים החדשים": שלמה שרף, אבי נמני, איציק זוהר, איל ברקוביץ', אלי אוחנה וכו'). כי במדינה עם תרבות ספורט מפותחת, לספורט אין צורך להתגונן ולעסוק רוב הזמן בקבלת לגיטימציה. במדינה עם תרבות ספורט מפותחת אפשר לדבר "רק כדורסל" ועדיין לקבל מהמראה, ­ כלומר מהחברה, שיקוף מחמיא שלך כצופה.

אבל במדינה שבה תקציב הספורט לא מספיק כדי לרכוש שלושה טנקים, המאבק על הלגיטימציה עדיין בעיצומו. במדינה שבה הכיוון הוא "ערב טוב ספורט" - וריאציה אומללה ומעליבה של המורשת שהנחילה אופירה אסייג - דרושה עדיין מלאכת מגננה רצינית. ולכן, כל איש ספורט - שדר, פרשן, כמובן ספורטאי - שמצליח לחבר את הכדורגל/כדורסל/טניס לעולמות מקבילים, ובכך מעניק להם לגיטימציה ומקום טבעי בתוך התרבות, הופך לנכס גדול.

כתבות ועדכונים נוספים גם בפייסבוק של "ספורט הארץ"

יכול להיות ששלח יתרום לציבור יותר כחבר כנסת. הבעיה היא שאני לא הציבור. ובמובן הזה, המעבר של שלח מהקבוצה "שלי", מועדון חובבי הספורט, לקבוצה האחרת, ההגמונית, השלטת - הציבור - הוא מכה די קשה. כצופה כדורסל אדוק, ברור לי שמידת העונג שהפקתי מ"ערב הכדורסל של ישראל" (פורמט מצוין שנעשה בצורה מעוררת כבוד) תיפגע באופן ממשי, בדיוק כמו שהצפייה במשחקי היורוליג כבר נפגעה בצורה משמעותית.

לא אאחל לשלח ש"יש עתיד" תקבל רק חמישה מנדטים, כי אין סיבה לאחל כישלון לאיש שבמשך 22 שנה החזיר לנו השתקפות כל כך יפה של עצמנו. נקווה רק שהמשחק בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב לא היה האחרון שלו כפרשן; שכמו "חופשת הבייסבול" של מייקל ג'ורדן, גם שלח יחזור בעוד שנתיים כדי לקחת עוד כמה אליפויות.

הסקר השבועי + תוצאות + פרס*
בית"ר ירושלים בצ'צ'ניה. מה עוד נותר לומר?
1. כלום (100%)

* המנחש נכונה יזכה לא לטוס לגרוזני ולא להיפגש עם טלמאן איסמאלוב

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ