בעיני המתבונן |

החיים זה כבר לא הכל

האם ההתמכרות לצפייה באירועי ספורט, כל ספורט, רומזת על ניתוץ מנגנון ביקורת, או עייפות מכל מה שקורה לי סביבם?

אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן

הכל מתנהל במקביל אלי. נדמה לי שהתנתקתי מהעולם. בחירות, מלחמה בסוריה, אסון בברזיל – אני מרוכז בהחלטה האומללה של מנשה משיח. ברור שלא היה פנדל. כמה ערוצים מתחתיי, מפלצת בשם "מאסטר שף" גורפת 46.6% רייטינג (52.3% בפיק). באותו זמן אני מהופנט מכמה שחקנים שבקושי זזים על המגרש בנתניה.

השנים שעוברות רק מחמירות את המחלה ואת הסימפטומים. הבוקר הפך למפתח. הוא מתחיל בטקס קבוע: עיון במוסף הספורט ובדיקה מה משדרים בערב ("מה נותנים היום?"). אם יש משחק טוב, אני יכול לשאת את הבלי היום בקלות יחסית. מה זאת אומרת "לשאת את הבלי היום": זאת אומרת שבכל פעם שנופל קושי מסוים – ותמיד נופל קושי מסוים - אני מבטל את המועקה הנפשית על ידי דיאלוג פנימי שנשמע בערך כך:

אני א': "שיט, למי יש כוח לתיק הזה עכשיו...".

אני ב': "לא נורא, יש בערב סופר־קלאסיקו".

כמובן שגם ההפך הוא נכון. במקרה שלא מתוכנן שידור - טוב, בינוני, אפילו חלש - כל חצי בעיה הופכת לאסון.

אני א': "שיט, למי יש כוח לתיק הזה עכשיו...".

אני ב': "וגם אין שום דבר בערב. איזה חיים דרעק".

זה קצת מביך, אבל זו האמת: איכות החיים שלי כעת היא תלויית שידורי ספורט. למעשה, לא איכות החיים שלי, אלא החיים עצמם. ההוויה שלי מתחילה לפעול דרך לחיצה כפולה על הספרה 5 בשלט. לא בגלל התכנים של ערוץ 55 המרוקן בדרך כלל, אלא בגלל שהוא "הערוץ התיכוני" – זה שממוקם בין ערוץ 50 לערוץ 61 (הספקטרום שעליו חיי נעים), וממנו קל יותר לזפזפ מעלה ומטה.

האני שלי איבד לאט ובעקביות את הכוח המניע שלו. לבסוף הוא נכנע ללא תנאי לאובססיה. הכניעה כה מבישה, שכל מסנני האיכות התפרקו והושלכו לפח. עד לפני כמה שנים עוד הצלחתי להתנות את האהבה בקריטריונים מסוימים, לרוב של איכות. כעת הסכר נפרץ, הכל הולך: כדורגל ישראלי, אנגלי, ספרדי, גרמני, בלגי, הולנדי, אליפות אפריקה, אליפות דרום אמריקה עד גיל 20; כדורסל ישראלי, ספרדי, יווני, יורוליג, NBA כמובן; טניס על כל תצורותיו; פלייאוף הפוטבול; אולסטאר כדוריד; סנוקר ביורוספורט; כן, גם את אליפות העולם בחיצים ראיתי.

כמובן שאיבדתי את היכולת לבקר אחרים. עד לפני שלוש שנים הייתי אומר להילה שהצפייה שלה בתכניות ריאליטי מביכה. שהיא מכניסה לתוך הגוף רעלים ולוקחת אותם לריאות. אחר כך הייתי מסביר לה – באריכות ובנוקדנות – איך המנגנון מפעיל עליה מניפולציה, איך מרוקנים לה את הכיסים, איך מטמטמים אותה.

ומה עכשיו? עכשיו כלום. האם אדם שצופה ברצינות גמורה במשחק בין הפועל באר שבע להפועל חיפה, זכאי לבקר מישהו אחר? האם אדם שמביט במכבי אשדוד נגד הפועל ירושלים כדורסל, יכול בכלל לשים עצמו שופט ומבקר? ומה באשר לאדם שצופה - במתח יש לומר - בתחרות חיצים בין שני אנשים שמנים? האם אפשר בכלל להתייחס אליו ברצינות?

אני מניח שלהתמכרות יש נסיבות חיצוניות. תמיד אפשר להאשים את ריבוי הערוצים וריבוי השידורים והזמינות הטכנולוגית ועוד כל מיני רציונליזציות מהסוג המקובל. אבל עד כמה שאני מצליח להישאר נאמן לאיזושהי אמת פנימית, נדמה לי שפשוט התעייפתי. תש כוחי. השילוב של כל חזיתות החיים – משפחה, עבודה, מצב ביטחוני, בני אדם באופן כללי - השילוב הלכאורה רגיל הזה, זה שמרבית האנשים מכירים וחיים אותו, השילוב הזה מותיר אותך בסוף היום מול שתי אפשרויות בלבד: להילחם או להיכנע.

להילחם, זאת אומרת לחיות כמו מנכ"ל של חברת השקעות. אלו, שתמיד אני קורא עליהם בעיתונים כלכליים, יודעים להילחם בכל החזיתות במקביל ואף לנצח. הם מתעוררים בכל בוקר בחמש, יוצאים לריצה של כמה קילומטרים, חוזרים בשש וחצי, מתרחצים, שותים קפה, עוברים על מיילים, יוצאים למשרד, עובדים עד שבע בערב, קופצים לחדר כושר, חוזרים הביתה, עוברים על עוד כמה חומרים מהעבודה, רואים חצי שעה חדשות, עוברים על עוד כמה חומרים מהעבודה, נכנסים עם ספר למיטה, עוברים על עוד כמה חומרים מהעבודה, ונרדמים ליום הבא.

לעומת מנכ"ל חברת ההשקעות, ישנו אני. זה הולך בערך ככה: קם ברגע האחרון שאפשר לקום (האפשרות לצאת לריצת בוקר היא עלבון עבורך); בעבודה עושה מה שצריך לעשות ("צריך לשרוד בחיים", אתה משנן לעצמך כל כמה דקות); אחר כך מגיע הביתה (הליכה לחדר כושר נתפשת בעיניך ככניסה מרצון למחנה עבודה); משכיב את הילדים לישון (נטרול מטרדים אפשריים), רובץ על הספה בסלון ומתרכז במנשה משיח.

(אגב, זה לא שרע לי עם זה. אני אפילו אוהב את צורת החיים הזאת. כמובן שיש רגעי משבר, בעיקר בין הדקות 15 ל־80 במשחקי כדורגל ישראליים, ובמשחקי NBA שלמעשה מתקיימים בין הפסקות הפרסומות. אבל התרגלתי גם לזה. ברגע שאתה מקבל את העובדה שכבר לא תהיה ראש ממשלה, ואפילו לא מנכ"ל בית השקעות, הכל הופך פשוט יותר. אגב, מה נותנים הערב?).

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ