מציאות מדומה

יוצרי הריאליטי אימצו את הפן התחרותי עד שנדמה כי אין הבדל בין הז'אנר לבין ספורט. מי מהם ימשיך להתקיים בעולם נטול טלוויזיה?

אלון עידן
אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

במשך כמה ימים ניסיתי להבין אם יש הבדל בין צפייה בספורט לבין צפייה בריאליטי. אם הצפייה ב"דה וויס", למשל, כמוה כצפייה בחצי גמר גביע המדינה בכדורסל; אם "הישרדות" היא משחק בדיוק כמו שהדרבי ביום שני הוא משחק. לעצמי אני אומר כבר כמה שנים שיש הבדל מהותי בין ספורט לריאליטי, שספורט נעלה בהרבה מכל התחרויות הסינתטיות האלו שנולדות ומתות כל כמה שנים.

לא לשווא אני מסתובב עם הקביעה הזאת בתוכי. היא נולדה כתגובה למשוואה מסוימת שהחלה להתרקם באטמוספירה ונראתה לי מסוכנת. במשוואה הזאת עומדים זה מול זה שידורי ספורט ושידורי ריאליטי כבעלי ערך קולינרי־תרבותי זהה. זו משוואה שנולדה בחיקה החמים של הזוגיות הבורגנית הקלאסית, שמשכיבה את הילדים לישון ומתמסרת לטלוויזיה. תפקיד המשוואה הוא לקזז באופן מושכל את הטענות המגדריות שעלולות לבצבץ במסגרת הצפייה הטלוויזיונית ולהעמידן על מקום אחד ("אתה רואה כל היום ספורט!"; "את רואה כל היום ריאליטי!").

מה שהטריד אותי הוא שהצורך לאזן מסגרת זוגית־בורגנית־גנרית־משעממת, העניק ערך דומה לשתי איכויות שונות בתכלית; שבגלל צורך פונקציונלי בסיסי – שלום בית - מושלכים לאותו סל ערכי שני דברים שונים בתכלית, שהמרחק ביניהם הוא אולי הגדול ביותר שיש. בקיצור, נפגעתי בשם הספורט.

צוות המנטורים ב"דה וויס". האם צפייה בתכנית, כמוה כצפייה בחצי גמר גביע המדינה בכדורסל?

שתי מלכודות עומדות בבסיס ההשוואה בין צפייה בספורט לצפייה בריאליטי: תחושת התחרות ואפקט התגובה. באשר לתחרות, העניין ברור: עקרונית, מדובר בשני מופעים תחרותיים, עם מנצחים ומפסידים ויכולות שנמדדות בזמן אמת. אפקט התגובה אף הוא מטעה: כשהטלוויזיה פתוחה על משחק כדורגל, אפשר להבחין באדם שיושב על ספה באופן פסיבי רוב הזמן, כשמדי פעם נרשמת סטייה אקטיבית (גולים, פנדל, כרטיס אדום, סוף משחק וכו'). דבר דומה מתגלה גם כשמבחינים בתגובה של המתבונן בריאליטי: פסיביות עקרונית עם פיקים של אקטיביות ("איזה סולו מהמם!", "ראית? יצא לה קיש מדהים!").

הדמיון לא מקרי. למעשה, הריאליטי הפך לסוגה כל כך פופולרית, משום שהוא נטל מהספורט את המהות התחרותית והעביר אותה לתחומים אחרים (בישול, שירה). הריאליטי גם מצליח הרבה יותר מספורט במונחים של רייטינג, משום שהוא זיקק את אותה תחרותיות, שיכלל אותה (מנטורים, דו קרב וכו') ולכאורה העניק לה ערך מוסף אנושי (מאחורי כל מתחרה יש סיפור טלנובלי, שאמור לגרור 4.7 דמעות לדקה מהצופה).

הריאליטי גם הבין דבר נוסף דרך הספורט: שבין המציאות המפחידה (חדשות) לעולם האוטופי־אינפנטילי (קוביות, לגו), מצוי מעין עולם־ביניים מעומעם (משחק), כזה שמצליח לשלב אמת ואוטופיה במינונים מדויקים, ולכן גם מאפשר התמכרות לא מזיקה.
יוצרי הריאליטי עשו עבודה טובה ברקיחת החומרים הללו אל תוך הטלוויזיה. הם הצליחו להעביר את תחושת המשחק־מציאות שעומדת בבסיס הספורט, יצקו לתוכה מקצב מהיר, חתכו רגעים מתים והוסיפו סיפורי רקע מלודרמטיים. הרייטינג הגבוה העצים את מעגל הקסמים: כסף גדול יותר הוזרם להפקות הריאליטי, שהפכו מרהיבות ומושקעות, נטולות פגמים כמעט. מיליוני אנשים התמכרו.

אלא שריאליטי זה לא ספורט. רייטינג, הצלחה, התמכרות, "דיבור" – הכל נכון; אבל ריאליטי זה בדיוק מה שזה: רקיחה סינתטית של אלמנטים מהמציאות ושילובם בתוך פנטזיה טלוויזיונית. והעובדה שבבסיס הריאליטי עומדת עבודת רוקחות - אלמנטים שנלקחים מתוך מציאויות שונות כדי לייצר פנטזיה טלוויזיונית - היא בדיוק מה שהופך את הריאליטי לבעל ערך מוגבל ובר־חלוף, בוודאי ביחס לספורט. ריאליטי הוא דבר שלא מתרחש מחוץ לטלוויזיה; הוא דבר שנעלם כשהטלוויזיה נעלמת. אם מטאור יפגע בכדור הארץ והאנושות תימחק, לא יישאר זכר לדבר הזה.

ספורט, לעומת זאת, מתרחש במציאות. ילד בועט בסמרטוט מקופל (כדורגל); ילדה זורקת כדור קטן לתוך חישוק (כדורסל); נערים רודפים אחד אחרי השני (ריצה). שידורי ספורט אמורים להיות העברה טכנולוגית של דבר שמתרחש באמת בעולם. גם אם לא תהיה טלוויזיה, עדיין הפועל תל אביב תפגוש את מכבי תל אביב בדרבי. ייתכן שהתקציבים יהיו קטנים יותר והרמה נמוכה יותר – אבל הדבר עצמו ימשיך להתקיים, כי יש לו ערך בפני עצמו.

הדרבי התל אביביצילום: שרון בוקוב

למרות מה שבאמריקה מנסים למכור לנו, ספורט הוא לא "מוצר טלוויזיוני". ספורט הוא לא מוצר בכלל. ספורט הוא דרך חיים, וברמותיו הגבוהות הוא שווה צפייה דרך מכשיר שנקרא טלוויזיה. בכל פעם שהספורט מתכופף ומשנה עצמו למען הטלוויזיה, הוא אכן פוגע בעצמו ומתקרב לחוויה המפוקפקת של ריאליטי. לכן הצפייה ב־NBA הפכה קשה כל כך (שלא לדבר על צפייה בפוטבול). אלו משחקים שעברו התאמה סינתטית לרצונות של הטלוויזיה.

כעת כל צפייה בהם כרוכה באינספור נקודות יציאה לפרסומות, שהופכות את החוויה לבלתי נסבלת. כדי להבין מה ההבדל בין ספורט לריאליטי, אפשר פשוט להביט במטפורה הקרויה "WWE": תחרויות ההיאבקות האלו הן תצורות סינתטיות של ספורט, שעוקר מהבסיסים האותנטיים שלו ומתפקד כטלנובלה תחרותית (ריאליטי).
ההבדל בין ריאליטי לספורט הוא למעשה ההבדל בין מוצר לתוצר. בין מה שנרקח כדי להימכר, לבין מה שמתרחש כי יש בו צורך. קצת כמו ההבדל בין ביסלי למלפפון. הראשון אולי יותר טעים, אבל השני אמיתי. ולכן בריא. ולכן עדיף. תמיד.

הסקר השבועי + תוצאות + פרס*

מה דעתך על שיטת שלושת הבלמים שניסה גוטמן נגד פינלנד?
1. מסכים לגמרי, גם ביובנטוס משחקים ככה - 2%
2. הוא צודק, רק ככה אפשר להגביל את רונאלדו - 5%
3. לא יודע, נרדמתי באמצע -  93%

* המנחש נכונה יקבע אם מדובר ב־2-3-5 או ב־2-5-3

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ