מצד אחד, כדורגל. מצד שני, רק כדורגל

בין שליפת הקלישאות של אוהדי מכבי ת"א ליצר האלים של אוהדי הפועל ת"א, נשכחה העובדה שמדובר בסך הכל במשחק

אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן

1. השלט הענק שבחרו אוהדי מכבי ת"א לפרוש בדרבי כלל את המשפט "הצלחה קודמת לעבודה רק במילון". מעבר לעובדה שהמשפט לא נכון – פרטים אצל אלירז שדה ונטלי דדון – יש משהו מאכזב בכך שנבחרה קלישאה כה חבוטה כדי לקשט אירוע כל כך חגיגי. אם חשוב לאוהדי מכבי להדגיש את חשיבות העבודה, ייתכן שהיה עדיף לכתוב בפשטות ש"עבודה קודמת להצלחה".

בכל מקרה, לא מדובר בבחירת קלישאה מקרית. בשנים האחרונות אנו עדים לקידוש אוניברסלי של כל נושא ה"עבודה". למרות ש"עבודה" היא לרוב עול, דבר משעמם ומונוטוני שנעשה רק כדי להתפרנס, רבים מייחסים לה היבטים של קודש. כמובן שעמוק בפנים, איפה שלא רואים, המטרה העליונה של הרוב היא לעבוד כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר, אבל מעל לפני השטח, בטח במקומות בהם יש מצלמות טלוויזיה – במקומות בהם צופה "האח הגדול" - האמת מתהפכת והעולם מתמלא קלישאות בזכות העבודה.

מקורות קידוש העבודה קשורים לפחד של הפרט מפני הממסד, שבאופן מסורתי מבקש להנחיל להמון מוסר של משרתים, בעיקר כדי להמשיך לשלוט בו. לכן אדם יצירתי, שמבקש לממש את עצמו מבלי לחזור על אותה פעולה באופן סיזיפי, מיד מוקע כ"עצלן" ונשלפות נגדו ממחסן הקלישאות הקתוליות התחכמויות מילוניות על כך ש"הצלחה קודמת לעבודה רק במילון".

בלומפילד, השבוע. עמוק בתוכי, ידעתי שיש משהו נכון בניצחון של מכבי ת"אצילום: ספי מגריזו

הספורט הוא חלון ראווה של תרבות, ולכן המסר של קידוש העבודה לוקח בו חלק מרכזי. האינדוקטרינציה עושה את שלה. אחרי כל משחק כדורגל, בראיונות החטופים עם שדרי הקווים, השחקנים לעולם ידקלמו מונולוגים משמימים, שכוללים התרפקות סנטימנטלית ביחס לעבודה הקשה שהם עושים, ושרק על ידי עבודה קשה אפשר להגיע רחוק, ושכעת אין ברירה אלא להמשיך ולעבוד יותר קשה, כי הרי "הצלחה קודמת לעבודה רק במילון".

אבל מה שמעניין בשלט של אוהדי מכבי ת"א זה לא רק הפנמת המסרים החברתיים שהשלטון מבקש להעביר, אלא עצם השימוש בקלישאה. קלישאה היא בסך הכל משפט/אימרה/ניב/מטבע לשון/צורת מחשבה, שנעשה בהם שימוש תכוף מדי. העובדה שנעשה בהם שימוש תכוף מדי אמנם לא מבטלת את אמינותם – רבים טוענים שבגלל שקלישאות נכונות, הן הופכות שחוקות - אבל אמורה להעלות סוג מבוכה אצל זה שבוחר לעשות בהם שימוש, בוודאי פומבי.

להשתמש בצורה שכולם משתמשים בה כל הזמן, זה סוג של הודאה בחוסר ייחודיות. האיש שמשתמש בקלישאה הוא אותו אחד שרואה בטלוויזיה זמר שעשה תספורת של מוהיקני, וכעת חייב להסתפר באותו אופן; זה שרואה כדורגלן עושה "שמע ישראל" תוך הסתרת ראשו עם החולצה, וכעת לאחר שיכבוש שער ישתמש גם הוא באותה אופנת־תפילה. החיקוי הזה, האוטומטי, שלא עוצר לרגע כדי לחשוב באופן עצמאי, הוא הקלישאה. ולמרות שקלישאה עשויה לחסוך מאמצים קוגניטיביים מסוימים – כמו לחשוב בעצמך על ניסוח אחר של עמדה או צורת התנהגות – עדיין עדיף תמיד "לעבוד קשה" כדי לדייק בניסוח עצמאי וייחודי, מאשר לשכפל את עצמך על בסיס תבנית גנרית של אחרים.

2. אבל השלט שבחרו אוהדי מכבי להניף בדרבי הוא כלום לעומת השלט שתלו אוהדי הפועל ת"א באימון לפני המשחק: "תביאו את הדרבי או שאתם מתים". השלט, שלא עושה שימוש בשום קלישאה, הוא בעצם הסיבה שבגללה השלטון מבקש להנחיל להמונים ערכים כסדר ועבודה קשה.

ברגע שהסדר מתפרק, וברגע שהעבודה לא נוטלת את מרבית שעות היום של האזרח, השעמום מגיח במלוא כוחו ומחפש דבר מה להיאחז בו. ואחד הדברים הזמינים ביותר להיאחזות היא קבוצת כדורגל, שמהווה מעין דימוי ממשי שניתן להשליך עליו את כל מאפייני האדם. ומאחר שבתוך האדם מונחים גם יצרים תוקפניים, אלימים, סדיסטיים, רצחניים - שלט כזה יכול למצוא את מקומו במרחב הציבורי ולהיתפש כדבר טבעי, עניין של מה בכך.

העובדה שהפועל הובסה 4-0 ואיש עדיין לא נרצח, מלמדת שכנראה מדובר באיומים ריקים (על כך יוסיפו אנשי הקלישאות "וטוב שכך"). אבל השלט הזה בעיקר מלמד כמה מרחק עבר הדבר הזה שנקרא "כדורגל". לעתים זה נראה לי כמו הזייה, הימים ההם באמצע שנות השמונים, כשהייתי הולך עם אבא שלי לבלומפילד. לפני המשחק היינו אוכלים חומוס ופלאפל אצל "הנמלה" ואחר כך מתיישבים בשער 4, תחת שמש יפואית חמימה, ופשוט צופים במשחק כדורגל. זו היתה בעיקר חוויה נעימה, שכרוכה במתח מסוים ובעונג מסוים ובאכזבה מסוימת. כן, הכל היה אז רק מסוים. ולמרות שבדרבי המסוים היה חורג ממסוימותו, הופך להרבה יותר ולעתים להרבה הרבה יותר, זה עדיין היה רק משחק כדורגל.

והנה, "תביאו את הדרבי או שאתם מתים". וכשראיתי את השלט הזה, חשבתי לעצמי שאסור "להביא את הדרבי הזה". שאם הפועל הפכה למקום בו אם לא מביאים משהו אז מתים, עדיף אולי למות. ובמשך 90 דקות הפועל באמת שיחקה כקבוצה מתה. ולמרות שסבלתי כמו שהרבה זמן לא סבלתי ממשחק כדורגל, עמוק בתוכי ידעתי שיש משהו נכון בניצחון של מכבי ת"א.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ