שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן

אז עכשיו מתברר שברצלונה בעצם שיחקה בונקר מודרני; שהחזקת הכדור שתוארה לפני כמה חודשים כמהפנטת, בעצם הפילה שעמום על קהל חובבי הכדורגל; שהטיקי־טאקה הוא בכלל כינוי גנאי, לצורת משחק טקטית־שמרנית־כוחנית. מעניין. ועכשיו מתברר גם שמסי לא כזה גדול; וכששומרים עליו שחקנים באמת טובים - לא כמו אלה ששמרו עליו בשלוש השנים האחרונות - הוא נעלם; ושבאופן כללי ניפחו אותו לממדים מוגזמים; ושאולי רונאלדו בעצם טוב ממנו. מעניין. ועכשיו אומרים ש"מילאן לימדה את ברצלונה שיעור ב..."; וש"ריאל עשתה צחוק מברצלונה בקאמפ נואו"; וכו'.

מעניין לראות כמה שנאת ברצלונה ניגרת מאנשים שנאלצו להתאפק כמה שנים, עד שהמועדון יתחיל בהידרדרות האולי בלתי נמנעת. ומעניין לראות איך המציאות מתוארת בדיעבד באופן מעליב ומקטין, והמלים הגדולות מתחלפות במלים קטנות, וברגע אחד הזיכרון מוחלף בזיכרון אחר. אפשר להבין את ההיגיון התיאורטי בשנאת ברצלונה. ברצלונה הפכה למכבי ת”א (כדורסל) של הכדורגל העולמי. היא לקחה כמעט כל תואר שקיים, אחוזי הניצחונות שלה היו פנטסטיים, השליטה שלה בתוך המשחקים היתה אבסולוטית. לכן זה רק הגיוני שאצל החלק באנושות שבו קיים גן ההתנגדות, יתפתח אנטגוניזם חריף כלפי המונופול הקטאלני.

עקרונית, אני מזדהה לגמרי עם העמדה המתנגדת. להתנגד לכל מה שהופך למיינסטרים זה אינסטינקט בריא, שתורם לא רק למתנגד, אלא גם לחברה שנוטה להתנוון דרך תמיכה בנוח והמוכר. המתנגד בדרך כלל מעורר את העדר מתרדמתו, בעיקר אם ההתנגדות נעשית באופן עקבי ומקורי. זאת הסיבה שמכבי תל אביב (כדורסל, כן?) היא סממן לניוון ספורטיבי של אומה, ושיש צורך אמיתי במתנגדים אינטליגנטים ועקביים שימשיכו להאיר את האבסורד.

מסי ופויול מנסים להתרגל לביקורתצילום: אי-אף-פי

ובכל זאת, מכבי של פיני גרשון - ההיא עם שאראס, פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון – היתה אחת מקבוצות הכדורסל הכי גדולות שראיתי בחיי, בוודאי באירופה. אני מוצא צורך לציין את זה, בעיקר כדי להבדיל בין שתי תופעות עקרוניות: שנאת השליט ושכתוב המציאות. בעוד שנאת השליט היא עמדה בריאה, המאפשרת ביקורת ושיפוט תמידי של כוח חזק, שעלול להסתנוור מכוחו, שכתוב המציאות הוא סיפור אחר לגמרי. אדם ששנאתו למכבי תל אביב תגרום לו, למשל, לטעון בדיעבד שהקבוצה של גרשון לא שיחקה כדורסל כזה גדול, הוא פשוט שרלטן.

אסור לשרלטנות לשכתב את המציאות כפי שהוקרנה בשנים האחרונות בביתו של כל חובב כדורגל, בוודאי על רקע מה שנראה כדעיכתה של ברצלונה. צריך לומר ולחזור ולומר: ברצלונה שיחקה כדורגל מזהיר, אין מלה אחרת לתאר את הפלא הזה, והעמידה את כל הקבוצות האחרות באור מביך. היא מימשה רעיון באופן מושלם – שמו טיקי־טאקה - וגרמה לכל יתר טכנאי הכדורגל לפקפק בעצמם. היא גרמה למועדוני ענק כמו ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד ובאיירן מינכן להיראות כמי שממשיכים לעסוק בהבלי היום־יום הארציים, כשבמקביל היא מרחפת בעולמות שמימיים. מסי עשה בשנים אלו מה שאף שחקן – כולל מראדונה הענק – לא עשה; צ'אבי ואינייסטה הינדסו את המגרש באופן מהמם, עד שקשה היה לתפוש ששחקנים בשר ודם מסוגלים לשלמות כזאת. באופן אישי, לא ראיתי כדורגל כזה, או שמתקרב לזה, ב־38 שנות חיי.

האמת הפשוטה היא גם זו: ברצלונה, למרות שהיא בכושר איום ונורא, היתה טובה ממילאן. אלא שכדי להגיע למסקנה הזאת צריכים להיות הוגנים ולהתנתק, עד כמה שהדבר אפשרי, מהציפיות, מהזיכרון ומהתבניות שבראש. מילאן שיחקה בסך הכל כמו קבוצה נחותה מאוד, מעין הפועל יהוד אירופית כזאת – בדיוק כמו אינטר וצ'לסי בשנים הקודמות – כי הבינה, בצדק, שהיא פחות טובה משמעותית מברצלונה. בגלל שזו היתה נקודת המוצא שלה, כמו גם של רוב הצופים, ההתייחסות אליה היתה כאל קבוצה קטנה שמגיעה לשחק נגד מפלצת. ברגע שכך מסודרים הדברים, ברור שכל דבר חיובי שהאנדרדוג יעשה, יתקבל בתשואות; בעוד כל דבר שלילי שהשליט יעשה, יתקבל בקריאות בוז. אלא שאם אפשר היה להביט במשחק במנותק מזיכרון ומציפיות, כל צופה שמבין משהו היה טוען שמילאן גנבה את המשחק. אבל מאחר שאי אפשר להתנתק מההארד דיסק ששתול בראש ועמוס בתמונות וקטעי וידאו מברצלונה הגדולה של עד לפני כמה שבועות, התגובות הפכו למפגן של סדיזם כלפי מי שרק לפני רגע עינגה את חצי הכדור.

ליאו מסי על רקע שחקני ריאל. אסור לשכוח להודות לה על העונג שהפיקה עבורנוצילום: אי-אף-פי

יצא לי לקרוא לא מעט ביקורת על ערוץ הספורט, שלכאורה הפך לסניף של ברצלונה בישראל. על כך אין אלא לומר: אם את ברצלונה הזאת, יצירת מופת ספורטיבית חד פעמית, אסור להלל, ולשבח, ולעבוד, ולהתמכר, וליחצ"ן - אז בשביל מה אנחנו בעצם בספורט. בדיוק כמו מוחמד עלי, מייקל ג'ורדן ורוג'ר פדרר – כאשר גדולה מופיעה מולך, אין טעם לכסות את עצמך בעקרונות מזויפים של איזון ושוויוניות.

התסכול שנפלט מרבים, כולל מאיר אינשטיין וניר לוין בשידור שלשום (שלישי), רק מלמד עד כמה ברצלונה היתה גדולה. וכגודל ההערכה, כך גודל הארס שהותז לכיוונה. אבל במסגרת כל התרעלה הזאת אסור לשכוח את המציאות, ואסור לשכוח את האמת, ובעיקר אסור לשכוח להודות לה על העונג שהפיקה עבורנו. אני בספק אם נזכה לעונג ספורטיבי כזה בימי חיינו.

הסקר השבועי + תוצאות + פרס*
נו, אז מה אתה אומר על ברצלונה?
1. בתכל'ס, לא קבוצה (25%)
2. אף פעם הם לא היו כאלה גדולים (25%)
3. תמיד ניפחו אותם (25%)
4. סוף סוף האמת יוצאת לאור (25%)
* המנחש נכונה הוא, איך לומר, קצת אידיוט

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ