שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בעיני המתבונן

למה לברון ג'יימס לא מסתכל לדייויד בלאט בעיניים?

כי הוא לא סלב, ואף אחד לא מכיר אותו בקליבלנד, ובכלל בארצות הברית, והוא לא מפרסם את נייקי, ואף אחד לא מתעניין בדעתו בסוגיות פוליטיות נפיצות, ו"המלך" לא רואה שום ערך בלצלם אתו סלפי ולהעלות לאינסטגרם

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'יימס ובלאט. מה שמביך הוא האגו המפלצתי שבחור בן 30 עשוי לפתח בהינתן תנאים מסוימיםצילום: אי־אף־פי
אלון עידן
אלון עידן

לברון ג'יימס לא מרוצה. רואים שהוא לא מרוצה. ממש לא מרוצה. יכול להיות שהוא לא מרוצה כי בסופרמרקט בקליבלנד אין את הגלידה שהוא אוהב, אבל ברור שהוא גם לא מרוצה מדייויד בלאט. כשג'יימס יורד לספסל, הוא מקפיד לא לעבור דרך המאמן. אולי הוא מפחד שבלאט ינסה ללחוץ לו את היד, או להגיד כמה מלים טובות, ולא תהיה לו ברירה אלא לשתף פעולה. אז הוא הולך לספסל בדרכים עוקפות, תמיד עם העיניים מופנות לנקודה כלשהי בחלל, כל נקודה שהיא לא העיניים של בלאט, רק שלא תהיה אינטראקציה ביניהם.

גם בפסקי הזמן נראה שג'יימס לא מתעניין במיוחד מה יש לקואץ' בלאט לומר. הוא נראה מנותק, לא מביט לעברו, לא מתקשר, לא רוצה שום קשר עם האיש המוזר הזה שמעז לפנות אליו. באופן כללי, נראה שג'יימס לא מבין איך הביאו מאמן זוטר ממדינת כדורסל אזוטרית כדי לאמן את הוד רוממותו, השחקן שכולם טוענים שהוא הטוב בעולם (הוא היה הטוב בעולם. כיום הוא לא הטוב בעולם). היחס של ג'יימס לבלאט די מביך. מביך עבור ג'יימס.

מה שמביך הוא האגו המפלצתי שבחור בן 30 עשוי לפתח בהינתן תנאים מסוימים. התנאים המסוימים כבר מוכרים: עשרות מיליוני דולרים בשנה שמוזרמים לכיס, פרסומות נוצצות שבהן אתה הכוכב, חוזים עתידיים בלתי נתפשים, המונים שמשתוקקים שתשחק עבורם, מעמד אייקוני בלתי מעורער. וכשהתנאים האלה מתמלאים, צריך הרי להיות בנאדם מיוחד מאוד כדי לא "לקנות" אותם, לא להאמין להם. צריך להיות אדם מאוד צנוע, ישר, עם פרופורציות — כדי להבין שכל הדברים האלה הם בסך הכל קשקוש אחד גדול.

הם קשקוש כי אנחנו מדברים על כדורסל. בסך הכל כדורסל. משחק שבו אמורים להכניס כדור לתוך סל. בזמן אחר, בתרבות אחרת, העובדה שאתה מדייק בהכנסת חפץ עגול לתוך טבעת לא היתה מקנה בהכרח משכורת שתאפשר לך לסגור את החודש. בזמן אחר, בתרבות אחרת, ג'יימס אולי היה נאלץ לעבוד כעורך דין באיזו פירמה מלוקקת באוהיו, או כסדרן בקולנוע שמקרין סרטי פנטזיה על אנשים שמכניסים כדור לתוך סל ומרוויחים מיליוני דולרים.

אבל ג'יימס — כמו לאונל מסי, כמו רוג'ר פדרר, כמו קובי בראיינט — חי בתקופה שמקדשת ספורט, וכפועל יוצא מקדשת את גיבוריו והופכת אותם לכוכבי על. וכך יוצא שג'יימס כזה, שכולם מלקקים את סוליית נעלו הממותגת על בסיס יומי, מתחיל להאמין שהוא באמת גדול מהחיים. הרי כולם רוצים ביקרו, וכולם מתחננים שיבוא לשחק עבור העיר שלהם, וכולם רוצים לראיין אותו, ולדעת מה הוא חושב על סוגיות פוליטיות נפיצות, כי בכל זאת, הרי מדובר באיש גבוה שיודע להכניס חפץ עגול לתוך טבעת!

הפרשנים אומרים ש"בלאט צריך לקנות את הכבוד של ג'יימס". הכבוד של ג'יימס! הנה, בשלוש מלים, כל מה שרע ומגוחך בתרבות הכוכבים שהספורט המקצועני מקדש, בעיקר באמריקה (אירופה אוטוטו מדביקה את הפער). הכבוד של ג'יימס! כלומר, העובדה שג'יימס שחקן גדול מקנה לו יתרון כבנאדם על בלאט. אני כוכב, אתה לא, אז תקנה את הכבוד שלי. למה בעצם שג'יימס לא יכבד את בלאט? את עובדת היותו איש כדורסל רציני, משקיען, שעשה דרך ארוכה, סיזיפית, עמלנית, כדי להגיע ל־NBA? למה שלא יכבד אדם שמבוגר ממנו ב־24 שנים? למה שלא יקשיב לו, יסתכל לו בעיניים, יתייחס אליו?

והרי התשובה היא תמיד אותה תשובה: כי בלאט לא כוכב, ולא מפורסם, ואף אחד לא מכיר אותו בקליבלנד, ובכלל בארצות הברית, והוא לא מפרסם את נייקי, ואף אחד לא מתעניין בדעתו בסוגיות פוליטיות נפיצות, והוא אימן איזו קבוצה ביזארית בשם "MACCABI" או משהו כזה, ובכל מקרה הוא הרבה יותר חלש פוליטית מ"המלך". בקיצור, הוא לא סלב, ולברון לא רואה שום ערך בלצלם אתו סלפי ולהעלות לאינסטגרם, כי גם ככה אף אחד לא ישתף תמונה אומללה שכזאת.

קיירי אירווינג וקווין לאב דווקא שווים סלפי באינסטגרם:

אם אני בלאט, אני לא עושה כלום כדי "לקנות את הכבוד של ג'יימס". אם אני בלאט, אני פשוט ממשיך בשלי. ממשיך לאמן כמו שאני יודע; ממשיך לדרוש את מה שאני בדרך כלל דורש; ממשיך להסביר את מה שאני בדרך כלל מסביר. אם אני בלאט, אני מצפה שגם ג'יימס יקנה את הכבוד שלי. כן, בלאט הוא בנאדם בדיוק כמו שג'יימס בנאדם.

נכון, "הכבוד של ג'יימס" עשוי להיפגע, ואז ברור שבלאט לא ישרוד בתפקיד. וזה נכון, בלאט לא רוצה לפספס את ההזדמנות הכי גדולה בקריירה. וזה נכון, קשה לוותר על התואר הפוטנציאלי הבלתי נתפש "מאמן אלופת ה־NBA". אבל לפעמים צריך להתעלם מכל החישובים ומכל הפנטזיות ומכל התכנונים, ופשוט לעשות את מה שאתה עושה. לפעמים צריך להראות לכוכב הגדול שכולם חפצים ביקרו, שאתה לא מתייחס אליו ככוכב גדול שכולם חפצים ביקרו, אלא סתם כאל בנאדם. פשוט בנאדם. כמוני, כמוך.

לפעמים כל מה שנותר לעשות זה לקחת את הנעליים הממותגות של "המלך", ולהראות לו שבסוליות המנופחות שלהן יש בעיקר אוויר. הרבה אוויר. יותר מדי אוויר.

בלאט. למה בעצם שג'יימס לא יכבד את בלאט?צילום: אי־פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ