בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן

זה הגיוני שדוויין ווייד נפגע כי הציעו לו רק 40 מיליון דולר עבור שנה ושליש?

האם הספורט יוצא מדעתו? האם זה מוסרי לשלם כמות כזאת של כסף לכדורסלנים? לכדורגלנים? לטניסאים? לבני אדם? אולי הגיע הזמן לעשות לזה סוף? מתי תפרוץ מחאת האוהדים והצופים נגד העיוות שנקרא "ספורט מקצועני"?

52תגובות
דוויין וייד במדי מיאמי
Lynne Sladky/אי־פי

דוויין ווייד נפגע. אבל ממש. עד עמקי נשמתו. הוא אדם רגיש בסך הכל וההצעה של מיאמי גרמה לו "להרגיש אישיות בלתי רצויה, כאילו שכבר ויתרו עליו מראש". ככה לפחות אמר מקורב שלו. וזה באמת עצוב. שחקן ש"נתן את הגוף" עבור המועדון, שירק דם במשך 13 שנה, שזכה בשלוש אליפויות, וכעת - 40 מיליון דולר לשנתיים. רק 40 מיליון דולר לשנתיים. וגם אם זה נשמע הרבה בקריאה ראשונה, זה לא. כי 40 מיליון דולר לשנתיים זה בעצם 20 מיליון דולר לשנה. רק 20 מיליון דולר לשנה.

רוצים לקבל כל טור של אלון עידן ישירות למייל, מיד עם פרסומו? לחצו על ״התראות במייל״, כאן למעלה בשורת השיתוף

וזה נכון, המלה "שנה" לא ממש מדויקת. גם לא המלה "שנתיים". המלה המדויקת יותר היא "עונה", ובהתאמה: "שתי עונות". כי בשנה יש 12 חודשים, ואילו בעונה אין 12 חודשים. עונה יכולה להימשך שישה חודשים, לפעמים שבעה חודשים, אפילו שמונה. כך שבמקרה הגרוע שתי עונות הן 16 חודשי עבודה. כלומר, שנה ושליש. ובהחלט אפשר להבין את ווייד: רק 40 מיליון דולר עבור שנה ושליש? רק 2.5 מיליון דולר לחודש? רק 625 אלף דולר לשבוע? רק 89,285 דולר ליום? רק 3,720 דולר לשעה? רק 62 דולר לשנייה? 

ותחושת ההשפלה שלו בוודאי מתגברת כשהוא מבין שמייק קונלי, שחקן ממפיס, יקבל 153 מיליון דולר לחמש שנים (שהן כאמור 40 חודשים נטו, ולא שאכפת לי, אבל זה אומר: 3.8 מיליון דולר לחודש); ושדמאר דרוזן יקבל מטורונטו 145 מיליון דולר לאותה תקופה (900 אלף דולר לשבוע); ושאנדרה דראמונד יקבל 130 מיליון (108 אלף דולר ליום). 

כלומר, מגיע דוויין ווייד לפגישה בהולה עם בעלי מיאמי, מיקי אריסון, כשאת תודעתו מנסר כל העת המספר הפנטסטי 1.7 מיליארד דולר (!) - הסכום שהוצא רק בשעות הראשונות של פתיחת "חלון ההעברות". ב־NBA - ואריסון החצוף לא מוכן לתת קצת יותר, לזרוק עוד כמה מיליונים, ככה בשביל ההרגשה הטובה. כן, אין דרך להכיל השפלה בסדר גודל כזה. המעבר לשיקגו בהחלט מובן.

NBA Countdown

בבית, תוך כדי צפייה בערוץ 5 לייב, אני תוהה לפשר הסכומים המופרכים האלו: מה המשמעות של האנומליה הזאת? האם הספורט יוצא מדעתו? האם זה מוסרי - סליחה על המלה - לשלם כמות כזאת של כסף לכדורסלנים? לכדורגלנים? לטניסאים? לבני אדם באופן כללי? 

כמובן שהתשובות המטפיזיות לא מעניינות איש. ישנם הסברים מתחום הכלכלה ונדמה שכולם מסתפקים בהם: תקרת השכר עלתה, רצפת השכר זינקה, השוק עושה את שלו. מוזר: אנשים רגילים, פשוטים, אפורים, כאלה שלא מגרדים את השכר הממוצע בישראל, מסנגרים בחרון אף ובשכנוע עצמי עמוק על המבנה המעוות הזה; מלמדים זכות על הבועה הספורטיבית הדקדנטית שאינה אלא מטאפורה למוטציות הקפיטליסטיות שמתפתחות בפראות, נטולות בקרה מוסרית־אנושית.

אני תוהה ביני לבין עצמי אם אפשר לטעון - מבלי להישמע פתטי - שהכלכלה היא לא כל הסיפור? וש"חוקי השוק" לא צריכים להיות לוחות הברית? האם זה בסדר לדרוש משהו אחר לחלוטין, אולי קצת אוטופי, אבל בכל זאת: שהעולם המוזר הזה לא יהיה עד כדי כך מוזר? כלומר, שעל אותה אדמה שעליה חיים כמעט שמונה מיליארד אנשים לא יהיו כאלה שאינם מסוגלים לגמור את החודש; לא מסוגלים להאכיל את הילדים שלהם; לא מסוגלים להתקיים בכבוד - כשלצדם מתקיימים כמה אלפים בודדים שמקבלים עשרה מיליון שקל בחודש? ונעלבים כי זה לא מספיק להם? כי זה לא מכבד אותם? כי זה לא הולם את "תרומתם למועדון"?

בזמן שאני עובר לערוץ 54 כדי לצפות ביורו, אני נזכר שתקרת השכר ב־NBA עלתה ל־96 מיליון דולר משום שהסכום על זכויות השידור זינק ל־24 מיליארד דולר לתשע שנים. אני נזכר שגם באנגליה היתה קפיצה מטאורית, לאחר ש"סקיי ספורטס" הסכימה לשלם 5.1 מיליארד ליש"ט (יותר מ־30 מיליארד שקל) כדי לשדר את משחקי הפרמייר־ליג בשנים 2016–2019; ושאפילו בישראל, ממש פה ליד - ברעננה, בפתח תקוה, בקרית שמונה - הסכימה צ'רלטון, שכרגע אני צופה בערוץ שלה, לשלם 126.5 מיליון שקל לעונה, כשההסכם הוא לארבע עונות (מעל חצי מיליארד שקל!). 

לברון ג'יימס ודוויין וייד כששיתפו פעולה במיאמי
Nam Y. Huh/אי־פי

כלומר, אני נזכר בכך שחלק גדול בעיוות הגלובלי הזה קשור לזכויות השידור. ושהמושג "זכויות שידור" קצת מסתיר את מי שנמצא בצד האחר של אותו "שידור" - הצופה. אותי, למשל. אותי, שיושב ברגעים אלו ממש מול אותם ערוצים בתשלום ותוהה לפשר המופרכות שהפכה להיות המציאות של הספורט. אותי, שהייתי מוכן לשלם 20 שקל על 5 פלוס, ועוד 20 שקל על 5 לייב, ועוד 50 שקל על שני ערוצי צ'רלטון, כי אני "מת על ספורט". כלומר, לשלם עוד 90 שקל בחודש שיועברו - דרך מתווכים שיגזרו את הקופון, כמובן - לכל אותם מתעשרים חדשים, שקולעים לסל, בועטים לשער וחובטים בכדור.

ונכון, ה־90 שקלים שלי הם רק 90 שקלים. אבל הם מוכפלים במיליוני פראיירים כמוני, שיושבים מול המסך ותוהים איך זה בעצם יכול להיות. וכשדוויין ווייד מתלונן אצל מיקי אריסון על כך ש־20 מיליון דולר לעונה זה סכום שלא מכבד אותו, הוא בעצם מבקש ממנו שיבקש ממני להוסיף עוד קצת - במקום 90, שיהיה 92. יאללה, אל תהיה כבד, אל תעשה מזה סיפור. וכשלברון ג'יימס מנצל את סעיף היציאה מהחוזה שלו בקליבלנד, הוא בעצם מבקש מדן גילברט שימסור ל־TNT ו־ESPN, שייקחו מערוץ הספורט - זה של ישראל, וזה שקיים בכל מדינה כמעט בעולם - עוד כמה ג'ובות, כדי שהוא יוכל לקבל את "החוזה היקר בתולדות ה־NBA": סכום של 200 מיליון דולר לחמש שנים.

המחאה החברתית פרצה ברגע שמספיק ישראלים הצליחו לקשר בין המציאות הפרטית שלהם למציאות המופרכת של "המקושרים"; בין הקושי היומיומי שלהם לעושר המופלג של ההם; כשהם התחילו להבין כי מי שמאפשרים את העיוות - בהסכמתם, בשתיקתם, בחדלונם - זה הם עצמם. 

אני תוהה מתי תפרוץ מחאה חברתית ביחס לעיוות שנקרא "הספורט המקצועני". מתי הצופים, האוהדים, המעריצים, "הלקוחות" - כל אותם "מכורים" שמזרימים סכומים אגדתיים לקבוצה מצומצמת של ספורטאים וגוזרי קופונים - יתעוררו מתרדמתם הדוגמטית. מתי הם ישברו את הטלוויזיה ויילכו לישון. מתי הם יגידו לדוויין ווייד שגם 20 מיליון דולר לעונה זה בערך 19.7 מיליון דולר יותר מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#