בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן

אוהדים אותך, ביבי: כך הפכה מפלגת הליכוד לבית"ר ירושלים

מה שאנחנו רואים לנגד עינינו בחודשים האחרונים בזירה הפוליטית הוא למעשה קרב בין אוהדי כדורגל לבין לא אוהדי כדורגל. במקום שהמגרש יהיה אקס־טריטוריה של המציאות, המציאות הוכנסה אחר כבוד אל תוך האיצטדיון — וכך מפלגת הליכוד הפכה לבית"ר ירושלים

28תגובות
נתניהו במפגש עם שחקני הפועל ב"ש בהונגריה, ביולי האחרון. נצעד ביחד גם עד סוף העולם?
חיים צח / לע"מ

בסקר האחרון הוא קיבל 27 מנדטים. בשבוע לפני — 26 מנדטים. בין שני הסקרים פרשה אחת "עלתה מדרגה" (4000), ופרשה נוספת (1270 — חפץ־גרסטל) התפרצה לחיינו ברעש גדול. מסקנה: לא רק שהכוויות והצלקות לא פוגעות בבנימין נתניהו, אלא שבמידה מסוימת הן אפילו מחזקות אותו. לכן נדמה שאין מנוס מלבחון שוב את הממד האינפנטילי העמוק שטמון באהדה לקבוצת כדורגל, כמו גם את השאלה: הייתכן שהמציאות עצמה הפכה למשחק כדורגל?

זה גם זמן טוב לבחון את כל אותם שירי אהבה ונאמנות לקבוצות הכדורגל, שמתקבלים באופן טבעי כחלק מפולקלור חיובי ונחוץ ("כל עוד אין אמירות גזעניות ו/או קריאה להסתה"!). השירים האלו, שבסופם תמיד אותה מסקנה מרעישה (לעולם לא אעזוב אותך!), אינם תמימים כפי שהם נראים. מבעד לחרוזים האוויליים שמושרים בגרון ניחר ("בתוך ליבי, עד יום מותי") מסתתרות הבטחות ושבועות, שמימוש שלהן במציאות עצמה — מחוץ למגרש — עלול להביא לאסון. 

כשאוהד צועק ביציע "אחרייך תמיד נלך, לכל מקום רק בשבילך... בילדות לך נשבעתי, כמו נרקומן התמכרתי", כולם מצטרפים למקהלה כמו הוציאו מהכיס את תעודת הזהות שלהם ונפנפו בה לעיני מצלמות הטלוויזיה כהוכחה לנאמנותם. אבל מה בעצם המשמעות של המלים האלו, שרומזות עד לאן אדם מוכן להגיע כשהוא גוזר על עצמו נאמנות עיוורת לגוף מסוים? או כשאוהד שר "אני רק בן אדם/אבל נצעד ביחד/גם עד סוף העולם" — מה משמעות ה"גם עד סוף העולם"? 

אחרי שמפשיטים את כל הצהרות הנאמנות המולחנות מבגדיהן, תמיד נותרת משוואה פשוטה יחסית: תהיי ככה, תהיי אחרת, תהיי טובה, תהיי רעה, תפסידי או תנצחי — זה לא חשוב, כי תמיד את שלי, אני שלך, ושנינו יחד נגד כל העולם. וככל שזה נשמע מרגש וסוחף יותר, כך מתחת לפני השטח מבצבצת סכנה גדולה יותר.   

אוהדי בית"ר. מבעד לחרוזים שמושרים מסתתרות הבטחות ושבועות, שמימוש שלהן עלול להביא לאסון
ניר קידר

אהדה לקבוצה היא פרקטיקה של נאמנות. המשחק הוא רק תירוץ. אוהד יכול להתאהב בקבוצה בגלל שחקן מסוים; יכול להתאהב כי הקבוצה ווינרית או לוזרית; יכול להתאהב כי אבא שלו לקח אותו בגיל חמש לראות אותה. אבל מרגע שהתאהב, הסיבה כבר לא רלוונטית — מעכשיו יגזור על עצמו נאמנות עיוורת ונצחית. מרגע שטבל במעיין, כבר לא יתהה בינו לבין עצמו מדוע בעצם הוא כה נאמן — הרי השחקן האהוב כבר מזמן פרש, והווינריות התחלפה בלוזריות, והעובדה שאבא לקח אותך בגיל 5, נו, אז מה, זה מספיק כדי לתמוך במשהו שאולי היום מנוגד לכל הערכים שלך?

אלו שאלות שלא נשאלות, משום שהתשובות עליהן עלולות לפגוע במשהו יקר ערך: תחושת הזהות. נדמה שמלבד המשפחה הקרובה — ואולי גם האובססיה הלאומית לאוכל ונדל"ן — קבוצת כדורגל הפכה לנקז זהות אידיאלי: המקום שבו אין צורך לחשוב, להטיל ספק, להיות ביקורתי, להתבלבל. הרי בכל מקרה "לא מחליפים שני דברים בחיים — אמא וקבוצה". 

אבל דווקא תחושת הביטחון הזאת, החמימות המשפחתית שאינה תלויה בדבר, עלולה להתברר כבעלת פוטנציאל הרסני כשהיא מיוצאת לשדות אחרים. כי הרעיון המקורי היה בכלל להפריד: במציאות תהיה ספקני, תפעיל שיקול דעת, תבחר לפי ערכים שאתה מאמין בהם; במגרש תשלים את הפערים: תהיה "טמבל", תהיה פנאט, תקלל, תהיה נאמן ללא תנאי. אלא שהמחיצה קרסה. השדה האחד גלש לשדה האחר. 

זה קרה על רקע נסיקתו של העולם החדש, הווירטואלי. אינספור המחשבות, הדעות, הרעיונות והאפשרויות, שהחלו מפציצות את התודעה של האדם דרך אינספור פלטפורמות שכולן מונחות בכף ידו, הגבירו גם את הצורך שלו לשמור על איזשהו בסיס, שעליו יוכל להלך בביטחון מבלי לחשוש מנפילה. במלים אחרות: המציאות הפכה כל כך לא יציבה, כל כך הפכפכה, כל כך מבלבלת, כל כך מתעתעת ונזילה, שנוצר צורך לייבא ממגרשי הכדורגל את אותה נאמנות עיוורת, אותה אהדה שאינה תלויה בדבר, אותה זהות יציבה, קשיחה, חד משמעית, שמסוגלת לשמור על הלכידות של ה"אני" ולהגן עליו מפני אפשרות של התפרקות.

שירי אוהדים - דלג

כך שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בחודשים האחרונים הוא למעשה קרב בין אוהדי כדורגל ללא אוהדי כדורגל. כלומר, קרב בין אלו שתופשים את המציאות כמשחק ואת המפלגה כקבוצה, ובין אלו שתופשים את המציאות כממשות ואת המפלגה כרעיון. ובקרב הזה נדמה שאוהדי הכדורגל מנצחים. במקום שהמגרש יהיה אקס־טריטוריה של המציאות, המציאות הוכנסה אחר כבוד אל תוך האיצטדיון.

בית"ר ירושלים תמיד היתה נושאת דגל בתחום: הקבוצה שניקזה לתוכה פוליטיקאים מהימין שראו בה גם מקפצה וגם מודל. לכן זה לא מפתיע שאחת הפעולות הראשונות שעשה אלי אוחנה כשמונה למחזיק זכויות הניהול זה למנות את אותו ניר חפץ, יועץ התקשורת של נתניהו, שהועסק גם בליכוד. בימים אלו — כשחפץ מעסיק בעיקר את עורכי דינו — אפשר לראות שהמהלך הושלם: הליכוד הפך לבית"ר ירושלים. המפלגה היא הקבוצה, המצביעים הם האוהדים, והנאמנות העיוורת לראש המפלגה היא בסך הכל מימוש של אותה הבטחה מהשיר: "בזמנים קשים ליבי שלך/באש ובמים אהיה איתך/בית"ר בתוך ליבי/בית"ר עד יום מותי...".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#