אלעד זאבי

הנה היא, שם. בדיוק שם. רואים? איך לא? שם, בין אבי העורקים של מאט בונר לשיערות באף של תיאגו ספליטר, במהירות שמשמיעה שריקה כשהכדור חולף ליד האוזן של מאליק רוז, נמצאת הזווית המושלמת למסירה. כלומר, למסירה של מאנו ג'ינובילי.

יש ב-NBA אתלטים שמסוגלים לדלג בין בניינים וצלפים שמפריחים נשיקה לאוויר עוד לפני שהכדור פוגש את הרשת. גדולי המשחק ידעו לתזמן קילינג אינסטינקט שמשלב בין חניבעל לקטר, פרדי קרוגר וסרסיי לניסטר. אצל ג'ינובילי, התכונה הבולטת תמיד היתה הדמיון; לראות דברים שאחרים לא יזהו גם בשמונה הילוכים חוזרים, לחשוב על פיתרונות יצירתיים יותר מדוקטור האוס. זה יכול להיות כדור בין רגליו של יריב, מסירה ב-200 קמ"ש ביד אחת או חדירה מהסוג שילבין עוד קצת את הפדחת של מאמנו.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ