אלעד זאבי
אלעד זאבי

כשמדברים על געגועים לקבוצות, השושלות נשלפות כמעט אוטומטית. הניקס של 1970, בוסטון של 86', הלייקרס של 88', הילדים הרעים מדטרויט והדומיננטיות של הבולס בשנות התשעים. אבל פה ושם הופיעו בליגה קבוצות מיוחדות שלא זכו בטבעת, וכפועל יוצא, גם לא בכבוד ראוי מספרי ההיסטוריה. בדיוק בשביל זה אנחנו פה.

גולדן סטייט ווריירס מודל 90-91
ואלה שמות: כריס מאלין, מיץ' ריצ'מונד, טים הארדוויי (שנות שיא), שארונאס מארצ'ולניס, רוד היגינס (שחקני מפתח), טום טולברט, מריו אלי, אלטון ליסטר, טיירון היל (שחקנים משלימים)
מה עשו: מאזן 38-44, הפסד 4-1 ללייקרס בחצי גמר המערב
מה היו: ביטוי מוחשי לרצונותיו של מאמנם, דון נלסון, שנקט בפילוסופיה פשוטה: אין בעיה שנספוג 120 נקודות במשחק, כל עוד נקלע 121. באותה עונה זה כמעט קרה; הווריירס קלעו 116.6 נקודות בממוצע (מקום שני בליגה) וספגו 115 (מקום לפני האחרון). שיטת המערב הפרוע שהשריש נלסון התגלמה בצורתה הטהורה ביותר בשלישיית Run TMC – כינוי שהציעו האוהדים לטים, מיץ' וכריס - שקלעו באותה עונה 22.9, 23.9 ו-25.7 למשחק, בהתאמה. מארצ'ולניס היה הבא בתור ברשימת הקלעים, עם 10.9 ב-19.7 דקות. הקהל הביתי, שקיבל פיצות אם השלישייה היתה במיטבה והקבוצה עברה מספר מסוים של נקודות, השמין מנחת ומהרבה מאוד פיצות באותה עונה.

איך זה נגמר: Run TMC החזיקו מעמד יחד שלוש עונות בלבד. בעונה שלאחר מכן, בין היתר במטרה לפנות דקות משחק לליטאי, נשלח ריצ'מונד לבית הקברות לקריירות בסקרמנטו תמורת בילי אואנס, הבחירה השלישית בדראפט 1991. חבילת הריצה פורקה, הגוף של מארצ'ולניס לא החזיק מעמד יותר מדי וגם מאואנס התייאשו תוך שלוש עונות. "אלה היו שנותיי היפות ביותר בכדורסל", קבע ריצ'מונד בשנה שעברה, ולמאלין והארדוויי נותר רק להנהן בהסכמה. לפחות נותרו להם ולנו הזיכרונות:


פיניקס סאנס מודל 1992-93
ואלה שמות: צ'ארלס בארקלי, קווין ג'ונסון, דן מארלי (שיא), סדריק סבאלוס, ריצ'י דומאס, טום צ'יימברס, דני איינג' (מפתח), אוליבר מילר, מארק ווסט (משלימים)
מה עשו: מאזן 20-62, הפסד 4-2 לשיקגו בסדרת הגמר
מה היו: מה שקבוצה די טובה שמקבלת את צ'ארלס בארקלי בשיאו אמורה להיות. הסאנס הובילו את הליגה עם 113.4 נקודות, ואפילו לא שיחקו את ההגנה הגרועה ביותר (ספגו 106.7, מקום 18). הם נהנו, רצו וזרקו הרבה שלשות – מארלי ואיינג' הגיעו יחד ל-10 זריקות בממוצע למשחק, בארקלי הוסיף 3. על הדרך הציגו שילוב נהדר של ותיקים אפקטיביים (איינג', צ'יימברס בתקופה שלפני ה-0 מ-14 ביד אליהו) וצעירים מבטיחים (דומאס אחרי הפועל חולון ולפני שחזר לסמים), ונראו לפרקים כמו קבוצה שיכולה לאיים על הת'ריפיט של שיקגו.

איך זה נגמר: עם כאב לב רציני. אחרי שגברו על סיאטל בשבעה משחקים בגמר המערב, הסאנס הפסידו את השניים הראשונים בבית בסדרת הגמר, רק כדי לנצח שניים מתוך השלושה הבאים בשיקגו – כולל את משחק שלוש ההארכות המפורסם. אז הם חזרו הביתה וג'ון פקסון קרה. בשנתיים שלאחר מכן הם הפסידו פעמיים במשחק שביעי בחצי גמר המערב לאלופה שבדרך, יוסטון. ואז בארקלי כבר התחיל להתייאש. זה מה שקורה שדבר כזה לא יוצא לך מהראש:


סקרמנטו קינגס מודל 2001-02
ואלה שמות: כריס וובר, מייק ביבי, פז'ה סטויאקוביץ' (שיא), ולאדה דיוואץ, דאג כריסטי, הידו טורקוגלו, בובי ג'קסון (מפתח), סקוט פולארד, ג'ראלד וואלאס (משלימים)
מה עשו: מאזן 21-61, הפסד 4-3 ללייקרס בגמר המערב
מה היו: קבוצת הכמעט המושלמת. כמעט כל החלקים היו במקום; מייק ביבי הגיע במקום ג'ייסון וויליאמס, והקינגס הפכו משכונה נחמדה לקבוצה שעושה הכל ביעילות משולבת עם רמת אסתטיקה גבוהה. ריבאונדים (שנייה בליגה באותה עונה), חטיפות (שלישית) ובעיקר אסיסטים (רביעית). עם שניים מהגבוהים המוסרים היותר טובים ב-NBA באותן שנים, הפרגון של הקינגס היה מדבק. לא פחות משבעה שחקנים סיימו את העונה עם ממוצע של 10+ בטור הנקודות.

איך זה נגמר: בשאקיל אוניל מנציח את הכינוי "סקרמנטו קווינס". הם היו יכולים להיות הקינגס האמיתיים באותה עונה, אבל לדיק באווטה (שופט) ולרוברט הורי (ווינר-על) היו תכניות אחרות, ולוובר פשוט לא היה את זה מספיק כשעונה שלמה היתה מונחת על הכף. ההפסד בסדרה ההיא ללייקרס הוא לדעת רבים טעות היסטורית. בשנתיים הבאות הם נתנו עונות יפות ונכנעו בחצי גמר המערב לדאלאס ולמינסוטה, לפני שהקסם של הקבוצה ההיא דעך סופית.


פיניקס סאנס מודל 2004-2005
ואלה שמות: סטיב נאש, אמארה סטודמאייר, שון מריון, ג'ו ג'ונסון (שיא), קוונטין ריצ'ארדסון, ג'ים ג'קסון, לאנדרו ברבוסה (מפתח), סטיבן האנטר, קייסי ג'ייקובסן (משלימים)
מה עשו: 20-62, הפסד 4-1 לסן אנטוניו בגמר המערב
מה היו: אולי הכדורסל השמח ביותר ששוחק. ככה זה כשסטיב נאש מריץ את ההצגה ב"שבע שניות או פחות" – שיטת המשחק של מייק ד'אנטוני שהפכה את הרכז שלו ל-MVP פעמיים ברציפות. כל מה שסטודמאייר, מריון וג'ונסון היו צריכים לעשות זה לרוץ ולחכות במקום הנכון. הקנדי עם התספורת המשונה כבר מצא אותם. הסגנון הזה היה מדבק: מלבד העובדה שסיימה עם 110.4 נקודות למשחק (ראשונה בליגה), פיניקס היתה שלישית באסיסטים. וראשונה בריבאונדים, כמובן, כי בשביל לרוץ חייבים את הכדור. על הגנה לא שמעו שם (הגרועה בליגה), אבל למה לקלקל עם זוטות?

איך זה נגמר: כפי שזה בדרך כלל נגמר עבור קבוצות שמנסות לרוץ גם בפלייאוף. מתישהו, לפני הטבעת, הן פשוט נעצרות. באותה עונה היתה זו סן אנטוניו שלחצה על הברקסים, אם כי איש לא יכול לדעת מה היה קורה לו ג'ונסון לא היה שובר חלקים בפרצופו בחצי גמר המערב מול דאלאס ומחמיץ את תחילת הסדרה מול הספרס. גם בשנתיים הבאות המשיכה פיניקס לרוץ, רק כדי להיעצר בגמר האזורי (דאלאס) ובחצי גמר המערב (שוב הספרס). כשהחבילה התפרקה, כולם כבר נראו קצת פחות טובים.


אינדיאנה פייסרס מודל 1997-98
ואלה שמות: רג'י מילר, ריק סמיתס (שיא), מארק ג'קסון, כריס מאלין, ג'יילן רוז, אנטוניו דייויס, דייל דייויס (מפתח), דריק מקי, טראוויס בסט (משלימים)
מה עשו: 24-58, הפסד 4-3 לשיקגו בגמר המזרח
מה היו: קבוצה בצלמו ובדמותו של לארי בירד בעונתו הראשונה כמאמן. הפייסרס היו קבוצה קשוחה ואיכותית גם עם לארי בראון על הקווים, אבל הנוכחות של בירד הוציאה מהם משהו נוסף. היתה להם הגנה מתואמת (ספגו 89.9 למשחק, מקום חמישי בליגה), התקפה שכמעט תמיד הצליחה להגיע לזריקות טובות (47% מהשדה, 4 בליגה), סגל מאוזן וסגנון שהבהיר שוב כי כדורסל הוא משחק פשוט. לא היה שם שחקן-על (נמתין לטוקבק זועם, מר מילר), סגנון מתוחכם מדי או ריצות בלתי פוסקות; היו שם שחקנים שעבדו קשה ושיחקו כדורסל בצורה הנכונה. ותמיד כיף לראות את זה.

איך זה נגמר: בקרב הכי צמוד וקשוח שאיזושהי קבוצה נתנה לשיקגו בעונות האליפות. הרגע בו מילר דוחף את ג'ורדן במשחק הרביעי, מקבל כדור ממסירת חוץ, קולע שלשת ניצחון ומסתובב סביב עצמו כשהוא שיכור מאושר, אמור לשכון בפנתיאון "הרגעים שמעבירים בך צמרמורת" של כל מי שראה אותו בשידור ישיר. כמובן שהבולס לקחו בשיניים את המשחק השביעי והמשיכו לאליפות, בעוד שהפייסרס קיבלו שנתיים אחר כך את הביקור בגמר לו היו ראויים. חבל שהוא כבר הגיע כשהם זקנים מדי בשביל לתת פייט אמיתי לשאקיל וקובי רעבים במיוחד.


מחליפה ראשונה: מילווקי באקס מודל 1985-86
הניסוי המקורי של דון נלסון, לפני ששכלל אותו בגולדן סטייט, התרחש בוויסקונסין. הבאקס של רוב שנות השמונים היו קבוצה נהדרת שהגורל שלח אותה להתמודד פעם אחר פעם עם פילדלפיה של דוקטור ג'יי ומוזס מאלון או בוסטון של בירד-פאריש-מקהייל. לא מעט פעמים היא יכלה להן, אבל גמר המזרח – אליו הגיעה גם בעונה זו רק כדי לקבל בעיטה מהסלטיקס הגדולים מחוזקים בביל וולטון - תמיד נותר תקרת הזכוכית שלה. היו לה את סידני מונקריף שעשה הכל, את פול פרסי שעשה הכל, טרי קאמינגס צעיר וקופצני, קרייג הודג'ס צעיר ומהיר, ומיקרוגל משלה מהספסל בדמותו של ריקי פירס. בין 81' ל-87' הבאקס סיימו עם 60, 55, 51, 50, 59, 57 ו-50 ניצחונות. תזמון, הוכח שוב, עושה את כל ההבדל בחייהן של קבוצות ספורט.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ