מצעד וחצי

השחקנים שאנחנו מתגעגעים אליהם

אייברסון היה לוחם, ד"ר ג'יי מלא בקלאסה, שאקיל דאג לבידור וברקלי אף פעם לא שכח להיות שערורייתי. השחקנים שחסרים לנו

אלון פרימו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון פרימו

דירוגים ומצעדים הם עניין סובייקטיבי שמושפעים לרוב מתודעת הכותב ומהתפישה העצמית שלו, וביתר שאת כאשר מדובר בשחקנים שהגעגועים יוצאים אליהם. לכן, ברשימה שלפניכם לא תמצאו שמות כמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ואפילו לא לארי בירד – למרות כאב הלב. הנה חמישה שחקנים שאנו מתגעגעים אליהם.

אלן אייברסון
עם 75 קילו שהתפרשו על 183 סנטימטרים צנועים, לאייברסון לא היו את נתוני הפתיחה המוצלחים ביותר כדי לעשות את זה בליגה הטובה בעולם. למרות זאת, הוא מיצב עצמו כאחד הסקוררים המרשימים שעברו בה. אבל יש יותר מסלים ב"תשובה". אייברסון שבה את לב הצופים בגלל התשוקה האדירה למשחק. נכון, אפשר להאשים אותו בדברים רבים – בזלזול באימונים, בחברים לקבוצה, בדפיקת הראש בקיר גם כשלא היה בכך צורך ובעובדה שהצליח לזרוק לפח יותר מ-154 מיליון דולר שהרוויח במהלך הקריירה שלו - אבל אף אחד לא יכול לטעון שאייברסון לא נתן את כל מה שיש לו, תמיד.

האיש הקטן הזה, שהכיל את אחד הלבבות הגדולים שנראו על הפארקט, אף פעם לא הראה פחד וגם לא חשש לעצבן את הגדול מכולם. אף פעם לא פחד להיכנס לסל ולספוג את המכות, ואלוהים והאורתופד של "התשובה" בהחלט יודעים שהיו הרבה כאלה. לב של אלוף, ללא אליפות. הסיפור של אייברסון הסתיים ללא טבעת, אך משום מה, נדמה כי שום סיום אחר לא היה מתאים יותר. האיש שמרד בכל מה שיכל, לא מצא לבסוף את הנחלה. אולי כשייכנס להיכל התהילה.

ד"ר ג'יי
למה? כי אף פעם לא דרך על הפארקט שחקן יותר אלגנטי, כל כך "קול", עם קלאסה שנשפכת לו מהאוזניים. כל הווייתו של ד"ר ג'יי זעקה מגניבות. בעזרת האפרו המוקפד, המגבעות הססגוניות והמעילים הצבעוניים (מי אמר מעילי סרסור?), הפך ארווינג לאיש הכי מגניב בארה"ב של שנות ה-70. "ד"ר ג'יי לא היה רק הכי מגניב בכל חדר אליו נכנס, אלא בכל אזור חיוג, בכל עיר ובכל מדינה", מאשר עיתונאי NBC, בוב קוסטאס. ההטבעות המרהיבות והמהלכים הנדירים רק העצימו את המיתוס סביב הדוקטור.

רג'י מילר
השתייכותו לרשימה הזו מעידה יותר מכל שכותב שורות אלה אינו אוהד הניקס. בשביל כל אחד אחר, רג'י מילר היה שחקן מיוחד. מעבר להיותו של הבחור הצנום (88 קילו על 2.01 מטר) אחד מהקלעים הקטלניים בתולדות הכדורסל, הוא גם היה אחד הטראש-טוקרים המובחרים שבה, מחמם מקצועי (יש שיאמרו "ילד מאנייק") ואחראי ישיר לכמה מרגעי השיא שלה בשנות ה-90. יש את היריבות הלוהטת מול הניקס, מול ספייק לי, יש כמובן את השמונה נקודות בתשע שניות , מול מי אם לא הניקס, הטרפת מייקל ג'ורדן ואין סוף סלי ניצחון במה שנודע מאז כ"זמן המילר". לא רע עבור מי שנודע במשך שנים ככדורסלן השני בטיבו במשפחת מילר. וד"ש משריל.

שאקיל אוניל
שאקיל אוניל היה קודם כל בדרן ורק אחר כך שחקן כדורסל. למרות שמדובר בשחקן שמתהדר באחת הקריירות המרשימות בהיסטוריה, כולל ארבע טבעות אליפות, שלוש פעמים MVP של סדרת הגמר ועוד פעם אחת של העונה הסדירה, לקקטוס הגדול היה חשוב לבדר את הקהל לא פחות מאשר לשבור עוד סל או להחטיא זריקת עונשין נוספת. האיש הגדול הזה, הדומיננטי כל כך, אף פעם לא שכח את הצופים. ב-19 שנותיו בליגה הוא הפך לפרצוף הכי מזוהה עימה ולדוגמה כיצד ספורטאי-על יכול וצריך לשבות את לב האוהדים, על ידי כך שאף פעם לא שכח שמדובר קודם כל בבידור ובכיף. ואין איש שהעביר את התחושה הזו כמו האיש הגדול.

צ'רלס ברקלי
"בסופו של יום, צ'רלס ברקלי הוא ילד שמן שהפך לשחקן כדורסל ענק", המשפט שאמר כתב הספורט הוותיק רוברט ליפסייט על הסר, הוא בהחלט המתאים ביותר לתאר אותו. עם 1.98 מטר ביום טוב, הפך ברקלי לאחד מכוכביה הגדולים של הליגה, רושם נתונים סטטיסטים שמשתווים לענקים דוגמת קארים עבדול ג'אבר, קארל מלון ו-ווילט צ'מברליין. אה, וכל זה בעמדת הפאוור פורוורד. "תמיד שיחקתי כאילו כל מי שעל המגרש נגדי, הרגשתי שכולם רוצים ברעתי. שיחקתי כועס", ניסה ברקלי, להסביר את סגנון משחקו בראיון שנתן לפני כמה שנים לרשת TNT, שם הוא משמש כיום כפרשן/בדרן.

"מכל השחקנים הגדולים שהרכיבו את נבחרת החלומות, הוא זה שתמיד עזב את חדר ההלבשה עם הכי הרבה אש בתוכו", מאשר צ'אק דיילי, אדם שידע דבר או שניים על בחורים עם נחישות. "גם היום, כשאני רואה קטעים מהעבר, אני שואל את עצמי: 'עם הגודל שלו, איך הוא עשה את הדברים שעשה?'", מוסיף מג'יק ג'ונסון על השחקן הנמוך ביותר שזכה בתואר מלך הריבאונדים.

אבל ברקלי לא היה רק שחקן כדורסל עם אש אדירה, הוא גם היה איש של שואו. כזה שיודע לערב את הקהל – גם אם זה אומר לירוק עליו – ולא שוכח לתת מופע, לא חושש להביע את דעתו, ועדיף שתהיה כמה שיותר שנויה במחלוקת, מרגיזה ומצחיקה. כי זה האיש, הוא לא השחקן הכי מרשים או דומיננטי, אבל כמה שזה יפה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ