מצעד וחצי

השחקנים הלבנים הטובים בכל הזמנים

ג'ון סטוקטון התחרה בתופעות טבע, בוב קוזי סלל את הדרך לכדורסל טוב יותר, ג'רי ווסט הפך ללוגו ולארי בירד לאגדה. הלבנים שיכולים

אלעד זאבי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד זאבי

ביל וולטון שבור. בוב פטיט זועם. ג'ורג' מייקן יתהפך בקברו. ריק בארי מבטיח נקמה, דייב קאונס לא ישכח ולא יסלח, סטיב נאש כבר שלח מסרים זועמים באמצעות מקורבים, דירק נוביצקי הבטיח לשסות את עוקביו בטוויטר וקווין מקהייל רמז כי הדקות של עמרי כספי ביוסטון ייפגעו. הרבה אנשים בעלי פיגמנטים בהירים רצו להופיע ברשימה הזו. לפניכם החמישה שהצליחו.

5. ג'ון סטוקטון
המיטב ברזומה: 10 פעמים אולסטאר, פעמיים חמישיית העונה, 9 פעמים מלך האסיסטים (ראשון בכל הזמנים), פעמיים מלך החטיפות (ראשון בכל הזמנים).

נימוקי ועדת המדרוג: מי שראה את הסרט שיצא לרגל 20 שנה לנבחרת החלומות המקורית, לא ישכח את הסצנה בה יוצא סטוקטון עם אשתו וילדיו לסיבוב ברמבלס. בזמן שחבריו מבוצרים באוטובוס ותקועים בפקק בברצלונה, מסתובב סטוקטון להנאתו כשאיש אינו מטריד אותו. מדי פעם הוא עוצר אמריקאים ושואל אותם אם הם ראו שחקן מהדרים-טים. הגדילה לעשות אשה עם חולצה של נבחרת החלומות שסיפרה לו שראתה את צ'ארלס בארקלי.

מכל הנתונים הסטטיסטיים ההזויים שהעמיד סטוקטון, כמויות מסחריות של אסיסטים וחטיפות, מה שמייחד אותו היא העובדה שהוא עשה את הכל עם נתונים פיסיים ולוק של רואה חשבון ממוצע (1.85 מטר, 79 ק"ג). האיש שיחק ברמות הגבוהות ביותר בעידן של תופעות טבע אתלטיות, ועמד בקצב של כל אחת מהן. לא רק שלא נפל מאייזיה תומאס, גארי פייטון, טים הארדוויי, קווין ג'ונסון או כל אחד אחר שעמד מולו באותן שנים, רוב הזמן היה טוב יותר. מצד שני, אולי הוא בעצמו היה תופעת הטבע: גופו איפשר לו 19 עונות בליגה, בהן החמיץ 22 משחקים בלבד. "אנשים לא יודעים כמה קשה הוא עבד", החמיא לו בעבר הנפש התאומה קארל מאלון, "תמיד התגאיתי בעבודה שהשקעתי בעצמי, אבל ג'ון תמיד היה שם איתי".

ג'ון סטוקטון, הרכז האולטימטיבי:

4. בוב קוזי
המיטב ברזומה: 6 אליפויות, פעם אחת MVP, 13 פעמים אולסטאר, 10 פעמים בחמישיית העונה, 8 פעמים מלך האסיסטים

נימוקי ועדת המדרוג: זה לא מניין האליפויות, או ההופעות באולסטאר, או מספר הבחירות לחמישייה הראשונה. זו לא כמות האסיסטים, או הנקודות, או האחוזים מהשדה. אפשר להגיד שבשנות ה-50 וה-60 דברים היו שונים, להתחיל להקשות ולהשוות את קוזי לגארדים כמו סטוקטון וסטיב נאש, ולמצוא מספיק סיבות טובות לכך שמלך האסיסטים בכל הזמנים או מי שזכה פעמיים ברציפות בתואר ה-MVP בשנות האלפיים ראויים יותר. יכול להיות. אבל ל"הודיני של הפארקט" יש עוד סיבה אחת ממש טובה להיות כאן – הוא עזר לשנות את המשחק ולהנגיש להמונים.

"בשנים האחרונות, יותר מכל שחקן אחר, קוזי סלל את הדרך לכדורסל טוב יותר", נכתב ב"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1956, "יכול להיות שאף אחד בהיסטוריה לא הבין את ההוויה של המשחק טוב יותר ממנו. הוא הצית מהפכה שפקחה את העיניים, והוכיח שכדורסל מציע 101 אפשרויות ותרגילים יותר מכפי שהאמינו בעבר. הוא שינה את הצורה בה מכדררים, פיתח את המסירה מאחורי הגב, הרחיב את הרפרטואר של השחקן המתקיף. זה לא שונה מללמוד שפה חדשה. ככל שתרחיב את אוצר המלים, כך תדבר אותה טוב יותר". מעטים, אם כן, דיברו כדורסל טוב יותר.

בוב קוזי, "הודיני של הפארקט":


3. ג'ון האבליצ'ק
המיטב ברזומה: 8 אליפויות, MVP של סדרת גמר, 13 פעמים אולסטאר, 4 פעמים בחמישיית העונה

נימוקי ועדת המדרוג: בגדול, היו מעט מאוד שחקנים בהיסטוריה שהציגו שילוב ורסטילי שכזה של אתלטיות, לב ואופי מנצח. מספרים על האבליצ'ק שכאשר היה קטן, הוריו סרבו לקנות לו אופניים, מאחר שהמשפחה גרה בדרך מעוקלת והם פחדו מתאונה. על מנת לעמוד בקצב של חבריו, האבליצ'ק הצעיר נאלץ לרוץ. פורסט האבליצ'ק למד לאהוב את זה, ועשה לו מנהג קבוע לרוץ כמעט לכל מקום. כשעלה לתיכון, כבר היה עילוי ספורטיבי, אתלט-על. הוא שיחק בייסבול, פוטבול וכדורסל והצטיין בכל אחד מהענפים. 35 מכללות הציעו לו מלגות פוטבול וכדורסל.

לבסוף שיחק כדורסל באוהיו סטייט, מה שלא מנע ממאמן קבוצת הפוטבול של המכללה לומר כי האבליצ'ק הוא "הקוורטרבק הטוב ביותר בביג טן – רק שהוא לא משחק פוטבול". האבליצ'ק היה אתלט כל כך טוב עד שנבחר בדראפט ה-NFL מבלי לשחק במכללות. בפוטבול שילמו טוב יותר, והוא השתתף במשחקי קדם עונה של קליוולנד בראונס ב-1962. למזלם של הסלטיקס, לבסוף בחר בכדור העגול.

יש כאן התמקדות בהיבט האתלטי של האבליצ'ק, כי מדובר במוטיב המרכזי בקריירה שהתפרשה על פני 16 עונות ושני עידנים בבוסטון. הוא היה בורג חשוב באליפויות עם ביל ראסל ובוב קוזי והנהיג את הקבוצה שזכתה באליפויות בשנות ה-70. לרגע לא הפסיק לרוץ, כולל שתי עונות בהן שיחק למעלה מ-45 דקות במשחק. "Havlicek stole the ball" זה רק הפסקול המוכר שממחיש איזה ווינר היה.

ג'ון האבליצ'ק, האיש שמעולם לא הפסיק לרוץ:


2. ג'רי ווסט
המיטב ברזומה: אליפות אחת, MVP של סדרת גמר (בה הפסיד!), 14 פעמים אולסטאר, 10 פעמים בחמישיית העונה

נימוקי ועדת המדרוג: מגדולי הגארדים בהיסטוריה, שאמור להופיע בין 10 הראשונים בכל דרוג שהוא. עד כדי כך גדול היה, שתנועתו הונצחה בלוגו של המשחק – עניין שלא השתנה וכנראה לא ישתנה בקרוב. קראו לו "מר קלאץ'", וכל קליפ יוטיוב שמכבד את עצמו ישמח להראות מדוע. העניין עם ווסט, מעבר לקליעה מבחוץ (שהיתה מסדרת לו עוד כמה אלפי נקודות עם קו שלוש) ולהגנה הנהדרת, גלש מעבר לספורט עצמו. הוא נחשב ספורטאי למופת וג'נטלמן, מה שהפך אותו לאחת הדמויות האהובות בליגה - אפילו על ביל ראסל, שבאותן שנים לא אהב איש.

"עבורנו, השחקנים, ג'רי ווסט לא היה הלוגו", אמר ראסל בטקס הסרת הלוט מפסלו של ווסט ב"סטייפלס סנטר" לפני שנתיים, "עבורנו הוא היה אדם עם נשמה. שחקן סופר אינטליגנטי, שמכיר כל היבט במשחק, אבל קודם כל אדם עם נשמה גדולה". ראסל אינו היחיד שחש כך; הרבה משחקני בוסטון, יריבה מרה של הלייקרס מימים ימימה – וכזו שניצחה רוב הזמן – הודו כי הסיבה היחידה שקצת הרגישו רע אחרי שניצחו את הלייקרס היא שג'רי ווסט הפסיד.

ווסט בהחלט יכול להתמודד על תואר השחקן הגדול ביותר עם המזל המחורבן ביותר. מספר האליפויות של ווסט היה אמור להיות גבוה בהרבה, אבל נדמה שכמעט בכל פעם פגש בכוח עליון אחר שמנע ממנו להגדיל אותו. פציעות שלו, פציעות של חברים לקבוצה. הסלטיקס. "החיים שהיו לי, העובדה ששיחקתי בלייקרס ובעיר כמו לוס אנג'לס, היו הרבה מעבר למה שדמיינתי כשטסתי לראשונה למערב 14 שנים קודם לכן", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "ועדיין, אני מייחל לכך – ותמיד אייחל לכך – שקריירת המשחק שלי היתה גורמת לי לפחות צער והיתה מביאה לי סיפוק רב יותר".

ג'רי ווסט, מיסטר קלאץ':


1. לארי בירד
המיטב ברזומה: 3 אליפויות, 3 פעמים MVP, פעמיים MVP בסדרת גמר, 12 פעמים אולסטאר, 9 פעמים בחמישיית העונה

נימוקי ועדת המדרוג: לא במקרה הזה. רשות הדיבור לביל סימונס, פרשן מבריק ובעיקר ממזר בר מזל, שזכה לשבת לצד אביו בשנים הכי יפות של הבוסטון גארדן ולצפות מקרוב מאות פעמים באחד מפלאי הכדורסל הגדולים בהיסטוריה (מתוך "The Book of Basketball"):

"ביליתי את השנים המעצבות בחיי כשאני לומד את משחק הכדורסל מפרופסור בירד ומוקיר כל ניואנס מעודן שבא עם זה. היה משהו מדבק בלצפות במישהו לא מפסיק לחפש את המסירה הנוספת; על ידי אוסמוזה הפכו חבריו אלטרואיסטים באותה מידה, אפילו חורים שחורים פוטנציאליים כמו קווין מקהייל ורוברט פאריש. זה היה כמו לצפות בחבורה של אנשים לא ממש מצחיקים מבלים הרבה זמן עם מישהו מצחיק באופן יוצא מן הכלל. באופן בלתי נמנע, האיש המצחיק באופן יוצא מן הכלל מעלה את האיי.קיו הקומי של כולם.

"כשצפית בבירד מספיק זמן, התחלת לראות את הזוויות שהוא רואה. במקום להגיב למה שבדיוק קרה, התחלת להגיב למהלכים בזמן שהם מתרחשים. הנה מקהייל חותך לסל, אני רואה אותו, תמסור לו את הכדור... ליי-אפ!. בירד העניק לכולנו חוש שישי, דרך מתוחכמת יותר להבין ספורט. זו היתה מתנה. זה מה שזה היה".

לארי בירד, האיש שהעניק לכולם חוש שישי:

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ