מצעד וחצי

פנטזיות ה-NBA הגדולות ביותר

גרג פופוביץ' מגיע לעשות סדר בניקס, גרג אודן הופך לביל ראסל, מייקל ג'ורדן חוזר וג'ף ואן גנדי נוטש את כורסת הפרשן לטובת אימון אוקלהומה

אלעד זאבי ואלון פרימו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד זאבי ואלון פרימו

מי שמעדיף להיצמד לצדדים המעשיים יותר של הספורט גם יעדיף כנראה לוותר על הרשימה הזו, שכוללת בעיקר דמיון חופשי שעוסק בדברים שאין הרבה סיכוי שיקרו. אבל יש גם חובבי ספורט שאוהבים לפנטז, ואלו תמיד ישאלו את עצמם בצורה כזו או אחרת "מה יכול היה לקרות אם". אלה, אם כן, המלים שצריך להגיד בקול לפני כל כותרת ברשימה הזו.

גרג פופוביץ' מחליט לעשות מהניקס מועדון רציני
עידן טים דאנקן הסתיים בסן אנטוניו מבלי שנותרה עין יבשה בטקסס וסביבותיה. רגע אחרי ששר קומביה כשלצדו טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי על במה מפוארת באולם בסן אנטוניו, גרג פופוביץ' חש ריקנות. כן, הוא בנה מועדון שהפך למושא קנאתו של כל בעלים. נכון, צאצאיו המקצועיים – שחקנים לשעבר ועוזרי מאמנים שטיפח במשך השנים – ממלאים כל משרה שנייה בליגה. אבל כשקרייג סיגר, חמוש בבלייזר ניאון עם נוצות, הצמיד לו מיקרופון לפרצוף ושאל אותו מה הלאה, פופוביץ' שתק. הסתכל על הנוצות ונחר בבוז צפוי, אבל שתק.

יום לאחר מכן כבר נפגש עם בעלי הניקס, ג'יימס דולן, במרכז רוקפלר. ההגדרה עד חצי המלכות לא עושה חסד למה שדולן הציע לו – מנדט בלתי מוגבל כג'נרל-מנג'ר, כמו גם ארנק פתוח. הרי הוא היה פתוח במשך כל השנים וכלום לא קרה, אבל מדובר כאן בפופוביץ'. ביום השני בתפקיד כבר נפגש עם אמארה סטודמאייר. אתה עובר לספרס תמורת קורי ג'וזף ובחירת סיבוב שני, הבהיר, ועל הדרך נתן לו טיפ קטן: תפסיק להתלבש כמו היפסטר. בטקסס לא מתים על כאלו. שיחת הטלפון הראשונה היתה לרוברט הורי. הסיכום: קאמבק בגיל 43 תמורת שכר מינימום, התחייבות לשלוש דקות אחרונות בלבד במשחקים ורישיון חופשי לדחוף את כרמלו עם הישבן באימונים.

ההתחלה היתה קשה. חיקוי הפארקר של ריימונד פלטון היה מביך, ג'יי.אר סמית' בחן גבולות ובאחד המשחקים ירד כרמלו בדמעות לחדר ההלבשה תוך שהוא מסנן "באמת סליחה שאני לא טימי". אלא שאחרי פגרת האולסטאר החלו דברים להשתנות: כמות עבירות המשמעת ירדה, השלשות החלו להיכנס והשחקנים החלו להפנים את הפופוביצ'יות – לא משנה מי נעדר או קולע, המכונה ממשיכה בשלה. "הם שיחקו כדורסל קלאסי של הניקס", החמיא לברון אחרי הפסד עם ההיט, ולשם שינוי התכוון למחמאה אמיתית, במובן הסן אנטוניו ספרסי של המלה. בחצי גמר הפלייאוף מול הפייסרס, הורי מרסק את פול ג'ורג' לתוך המזכירות ורוי היברט פורץ למגרש ומורחק מהמשחק הבא. "אתם בגמר המזרח, קואץ'!", מנסה סיגר לחלץ חיוך מפופוביץ'. "ואתה צריך לשרוף את החליפה הזו", הוא שומע בתגובה. ספייק לי לא חייך ככה מאז שפרץ רג'י מילר לחייו.

פופוביץ' וסיגר, צמד חמד:


    הברכיים של גרג אודן יחזיקו מעמד, אבל באמת
    רק השבוע רשם אודן קאמבק ושותף במשחק NBA רשמי אחרי הפסקה בת למעלה מארבע שנים. הוא קיבל שמונה דקות, מספר שלא צפוי לגדול בהרבה בהופעות הבאות. אבל מה יקרה אם לפתע יקבל 15 דקות ויהיה אפקטיבי? או 18 דקות? ופעם אחת, אחרי שלברון ייצא בשש עבירות (גם זה קרה השבוע), יזניח אריק ספלוסטרה את הוראות הצוות הרפואי וישאיר את אודן 28 דקות על המגרש – רק כדי לקבל בתמורה דאבל-דאבל של 17 נקודות ו-13 ריבאונדים?

    "אני לא רוצה לפתוח פה, אבל נראה שלמיאמי יש סנטר אמיתי", טוען X מ-X - וכולם מסכימים אתו. גם הנאחס של שאקיל ובארקלי ("זה נראה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו פיקח על השיקום שלו") לא עובד, ואודן משחק יותר ויותר. "הוא פשוט ריסק את לוח הזמנים שתכננו עבורו", מודה פט ריילי אחרי שבע חסימות של הסנטר מול סקרמנטו. אפילו בזמניו הבריאים בפורטלנד, במעט שהיו, אודן לא נראה כה... ביל ראסל הבא. תארו לכם דבר כזה משחק עם לברון ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש, נלחם ראש בראש עם היברט ומשנה כל זריקה שנייה באזור הצבע של מיאמי. חמוש בטבעת שלישית שהושגה בקלות, לברון חותם על הארכת חוזה. הוא אפילו לא זוכר כמה אפסים היו שם, העיקר שאודן נשאר.

    ואודן – נראה בן 47 אבל רק בן 25 - נשאר, ברור שכן, כי סוף סוף הוא בריא ונהנה מכדורסל, ויש גם יופי של חוף בפלורידה. והברכיים כל כך בסדר, עד שהוא מכריז בחיוך עקום כי אין לו בעיה "להשאיל סחוס ל'פלאש' בפלייאוף הבא". וכולם צוחקים, וכל רשימת "הנפילות הגדולות בהיסטוריה של הדראפט" שמכבדת את עצמה ממהרת למחוק אותו מחברתו של סאם בואי, כי אודן באמת חזר, והוא באמת טוב כפי שאמרו שיהיה. כמה חבל שזה לא יקרה.

    בינתיים, אודן יסתפק בזה:


    מייקל ג'ורדן חוזר למשחק אחד (קרדיט לג'יילן רוז)
    זה התחיל מצחקוק של מייקל קיד-גילכריסט. הבעלים של שארלוט בובקאטס קפץ לאימון קליעות, זרק כמה זריקות ופיזר מספר הערות ציניות, לפני שמעד והשתטח על הפארקט. כולם הצליחו לבלוע את החיוכים, חוץ מקיד-גילכריסט, שצחקק. מייקל ג'ורדן לא היה משועשע.

    סדרה של עלבונות שכללה הורים, בנות זוג ומיעוטים, ושנורתה מפיו ברצינות של רוצח שכיר, הפכה למשחק אחד על אחד סוער. ג'ורדן ניצח 9-11, וזה גרם לו לחשוב. אולי בכל זאת? נכון, הוא בן 50, אבל כבר הזהיר את העולם בעת כניסתו להיכל התהילה כי הוא עלול להפציע שוב בגיל הזה. אשתו הטרייה אומרת לו שזה רעיון גרוע, אבל מנהליו העסקיים לא מסוגלים לחשוב מרוב אפשרויות שטמונות בקאמבק חד פעמי. חולצות, נעליים, סרט דוקומנטרי, רייטינג היסטרי, חשיפה אדירה לדור שלא ידע את מייקל. "כשארגיש מוכן, תדעו", שלח בפקס למערכות העיתונים. תמיד היה לו חוש היסטורי.

    אחרי חודשיים וחצי של אימונים, במהלכם הבינו קמבה ווקר וג'ראלד הנדרסון כי צריך להכיר בסקוטי פיפן כחסיד אומות עולם על הצורה בה הצליח לסבול מדי יום את ההלקאות הנפשיות מהיצור התחרותי בתבל, ג'ורדן הרגיש מוכן. הפתעה: מיאמי בדיוק נחתה בצפון קרוליינה. המאמן סטיב קליפורד קיבל הוראה ברורה להשאיר את הבעלים בדיוק 23 דקות על הפארקט. עולם שלם הביט בג'ורדן מנסה לקחת את לברון עם הגב לסל, רק כדי לקבל גג. בפעם השנייה, לעומת זאת, זה כבר היה סוויש. בסיום הפסד 103-88, ושורה סטטיסטית של 10 נקודות (4 מ-11 מהשדה, 2 מ-2 מהקו), 4 אסיסטים ו-2 ריבאונדים. "לא מקנא בעצמי מחר בבוקר", מסכם ג'ורדן בחיוך, "אבל זה היה שווה את זה". איזה איש.

    ג'ורדן מתחיל לעבוד על הקאמבק:


    ג'ף ואן גנדי מאמן הת'אנדר
    דמיינו את התמונה הבאה: המשחק השביעי בסדרת הגמר, אוקלהומה מובילה על מיאמי בשתי נקודות. על השעון נותרו 7.7 שניות, הכדור נמצא בידיו הבטוחות של לברון ג'יימס. המלך חודר לסל ונעצר בעבירה קשה של סרג' איבקה. העניינים מתחממים, פרצופים מתקרבים והספסלים מגיעים כדי להפריד. בין כל האנשים הגבוהים שרצים לפארקט בולט איש מקריח ונמוך קומה, לבן, חיוור, עם תווי פנים שתוארו לא פעם כ"עכבריים". הוא רץ היישר לעבר איבקה, תופס אותו כאילו חייו תלויים בכך ונופל ביחד אתו אל הפארקט. אם לא היה מדובר בתחילתה של תגרה במשחק כדורסל, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בצמד אוהבים שמציגים את אהבתם לעיני כל.

    מה היה קורה אם ג'ף ואן גנדי היה הופך למאמן של הת'אנדר? אף אחד מלבד האח הקטן של סטן לא יודע. אפשר רק לשער שקנדריק פרקניס היה נחתך מהקבוצה, דוראנט היה מעלה את כמות הזריקות שלו ו-ווסטברוק היה ממשיך לתקוף את הסל בכל הזדמנות. אבל בטוח שהיה מעניין. כי כמו בתפקידו כפרשן, ואן גנדי לא חושש לומר את דעתו. בין אם זה ביקורת על הקנסות שמפזר דייויד סטרן, האופי המחורבן של דווייט האוורד והשוואות הזויות בין טרייסי מגריידי ללברון. זה מה שהוא חושב, מישהו יכול להגיד לו אחרת?

    וזה בדיוק מה שאוקלהומה צריכה. מאמן שאולי נראה כמו נער הפוסטר של חנונים ברחבי העולם, אך גם כזה שמצויד בלשון מצליפה, מוח חריף ואופי מתריס. מישהו שינער קצת את החבורה שנראית לעתים קרובות מדי אדישה. אם רק יוכל לעשות זאת במקביל לעבודתו ב-ESPN, אפשר כבר לחתום על העסקה.

    בקרוב על הפארקט עם איבקה? ואן גנדי במיטבו:


    דוויין ווייד חוזר להיות ה-MVP של סדרת הגמר
    הפנטזיה הזו כבר לא תתרחש, בטח כל עוד לברון ג'יימס ישאר במיאמי ולא יחזור לקליוולנד או יחבור לקובי ברייאנט בלייקרס – פנטזיות ראויות בזכות עצמן. דוויין ווייד כנראה לא יבחר שוב ל-MVP של סדרת הגמר. בסדרת הגמר האחרונה מול הספרס, האופטימיים כבר החלו להשתעשע עם המחשבה החצופה, שבהחלט הרגישה כזו אחרי ההתעוררות של ה-MVP האמיתי ברגעים המכריעים. אבל עם כל הכבוד ללברון, הלב יוצא דווקא אל ווייד. מי שהיה האיש המרכזי הפך לסגנו והוא עושה זאת עם כל הצניעות והאלגנטיות.

    קשה לחשוב על שחקן הווה שמקרין יותר אלגנטיות ממנו. המהלך שהפך בעונות האחרונות למזוהה עמו ביותר הוא כבר לא החדירה הווירטואוזית לסל תוך כדי ספיגת העבירה, אלא הקפצת השומר, רחוק מהסל, למרות שהוא לא מציאה גדולה מהטווחים האלה. אבל השומרים המסכנים אוכלים את זה בכל פעם. כי כזה הוא; חלקלק וממזרי. שחקן שמנסה למצוא עצמו אחרי שברכיו בגדו בו, שכבר לא יכול לנפק מדי ערב הטבעות מהדהדות ומהלכים מרהיבים. הוא עדיין נמצא שם, אך בעיקר כמוסר האלי-אופים של לברון. ובגלל זה כל יום שעובר גורם להעריך אותו יותר, להיות בעדו עוד קצת. כי לא כל שחקן NBA מסוגל לוותר על האגו, ולאפשר למישהו - חבר טוב או לא - להשתלט לו על הקבוצה ועל העיר. אבל לווייד לא אכפת. אין לו דאגות, כפי שהוא אוהב להזכיר.

    ווייד במלוא תפארתו בגמר 2006:

    תגובות

    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ