בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוג ה-NBA

סן אנטוניו תשרוד, כי אי אפשר להרוג רעיון

לסן אנטוניו אין שחקנים שקולעים בטבעיות שלשות מהחצי או מפרקים את החישוק בהטבעה, אבל בשנים האחרונות היא זכתה בהכרה במה שיש כמעט רק לה - דרך ייחודית. זו הסיבה שאין מה לדאוג לה גם בגלגול הבא שלה

2תגובות
מאנו ג'ינובילי, טים דאנקן וטוני פארקר
אי־אף־פי

תחילת הרבע האחרון, מינוס 26 הפרש. אנשי הלוגיסטיקה של הת'אנדר כבר משריינים כרטיסי טיסה לאוקלנד, אבל טים דאנקן רוצה להישאר על הפארקט. גם אם אתה גרג פופוביץ' - ואולי במיוחד אם אתה גרג פופוביץ' - אין לך שום סיכוי להגיד לו לא. "הוא שאל אותי אם אני רוצה לשחק, אמרתי לו שאני תמיד רוצה לשחק, אז הוא אמר 'בסדר, לך על זה'", סיפר דאנקן לאחר מכן, "בסופו של יום הכנסנו את עצמנו לבור עמוק, ולא הצלחנו לצאת ממנו".

חרף הסיכוי הקלוש, דאנקן באמת ניסה לחלץ את הספרס. את הנקודות האחרונות שלו קלע 5:21 דקות לסיום, מתחת לסל, מאסיסט של אנדרה מילר – הפעם היחידה בהיסטוריה, כך אומרים, ששחקן בעשור החמישי לחייו מסר אסיסט לשחקן בעשור החמישי לחייו. הוא צמצם את ההפרש ל-13 בלבד ותהה איך לא קיבל גם עבירה. פופוביץ' הצטרף למחאות, אבל השופטים – גם אם לא היטיבו עם הספרס בסדרה – לא היו העניין. המיני-קאמבק התפוגג, אך דאנקן עדיין לא. הוא לא היה מעוניין לרדת לספסל.

האקט היזום האחרון שלו התבצע 18 שניות לסיום, כששלח יד מעודדת לקייל אנדרסון בין זריקות עונשין שכבר לא קבעו כלום. אם זה היה ביצועו האחרון כשחקן כדורסל מקצועני, איש לא יבוא בטענות להיגיון של הגורל. בדרך לחדר ההלבשה חיבק את כל מי שביקש חיבוק והרים חצי יד, באופן כמעט מתנצל, לאוהדים שקראו בשמו. אוקלהומה הרוויחה ביושר את המחמאות, וידברו עליה רבות בזמן הקרוב, אבל באותם רגעים היא לא היתה הסיפור. "אגיע לזה אחרי שאצא מכאן ואחשוב על החיים", השיב דאנקן בלקוניות לשאלה הצפויה ביותר. בהתחשב במוניטין של האיש, כל תשובה אחרת היתה בגדר סנסציה.

את המלים הסנטימנטליות שאיש לא ציפה מדאנקן להשמיע סיפק הפורש הפוטנציאלי הנוסף. "אנחנו נהנים לשחק אחד עם האחר", אמר מאנו ג'ינובילי, "אני כל כך גאה ששיחקתי עם החבר'ה הללו כל השנים וניצחתי איתם כל כך הרבה. אם יש סיבה שבגללה אתה תמיד רוצה לחזור לכאן זו הכימיה המדהימה, הזמנים הטובים והאנשים הטובים שבילית איתם זמן".

לא תמיד היה אופנתי לאהוב את הספרס. עד לפני חמש-שש שנים הם עדיין תויגו כקבוצה אפורה ומשעממת, אבל הכדורסל השתנה בזמן הזה, והצורה בה אוהדים תופשים את המשחק השתנתה גם היא. לסן אנטוניו אולי אין שחקנים עם הילה של סופרסטאר כמו לברון ג'יימס, תופעות טבע שקולעות בטבעיות שלשות מהחצי כמו סטפן קרי או שחקנים שמפרקים חישוקים בהטבעות כמו ראסל ווסטברוק, אבל בשנים האחרונות היא זכתה להכרה במה שיש כמעט רק לה. האופי, החיבור, הדרך הייחודית שמבדילה אותה מכל קבוצה אחרת בליגה. הייחודיות הזו אולי נבראה בצלמם של שחקנים כדאנקן וג'ינובילי, אבל כבר אינה תלויה רק בהם. "לא תמיד מדובר בניצחון במשחק או זכייה באליפות, אלא פשוט ליהנות מכל יום", ניסה האחרון להסביר, "אני גאה להיות חלק מהקבוצה הזו, גם אם לפעמים זה לא הולך לכיוון שלנו".

בסדרה מול אוקלהומה, להוציא את המשחק הראשון, זה ממש לא הלך לכיוון של הספרס. יש לכך מגוון סיבות, שעל חלקן חתום גם פופוביץ'. באיזושהי נקודה במשחק השני, הפכה ההסתמכות של הספרס על קוואי לאונרד ולמרכוס אלדריג' ממוגברת למוגזמת. תורמים משמעותיים אחרים הפגינו עליות וירידות במקרה הטוב (טוני פארקר, דני גרין) ונעלמו לחלוטין במקרה הרע (בוריס דיאו, פטי מילס). כשמחברים בין השמות לתרומה, מבינים שיותר מדי שחקנים בסן אנטוניו הגיעו לפלייאוף בכושר בינוני ומטה.

זה אמנם קצת שרירותי – הרי בפלייאוף תמיד מסתמכים יותר על החמישייה – אבל הפערים שעולים מנתוני הספסל של הספרס גדולים מספיק בשביל לספר חלק מהסיפור; בעונה הרגילה הוא היה הפרודוקטיבי ביותר בליגה, עם 39.2 נקודות, 15.9 ריבאונדים, 11 אסיסטים, 47% מהשדה ו-3.4 שלשות ב-38%. במשחקים 2 עד 6 מול הת'אנדר, צלל ל-22 נקודות, 10.4 ריבאונדים, 6.6 אסיסטים, 40% מהשדה, 2 שלשות ב-33%. יתרון מהותי על הנייר לפני הסדרה נמחק כמעט לחלוטין (הספסל של אוקלהומה, לשם השוואה, תרם 19.8 נקודות למשחק ויותר ריבאונדים).

כבר חצי עשור לפחות שמדברים על סוף עידן בסן אנטוניו וקצת מפספסים את הנקודה העיקרית. נכון, אם דאנקן וג'ינובילי תולים את הנעליים וצועדים יחפים על חוף בארגנטינה או באיי הבתולה, זה יהיה סוף עידן – אבל לא במובן הסופני באמת. כי ההישג המשמעותי של סן אנטוניו בשני העשורים האחרונים גדול יותר מהשלישייה הגדולה, מהאליפויות, ממסיבות עיתונאים רוויות סרקזם עם פופוביץ'. בעיקר בשנים האחרונות, הספרס הפכו ממועדון גדול לרעיון – ואי אפשר להרוג רעיון.

אין ספק שהיו להם כלים נדירים להוציא את הרעיון לפועל בצורה עקבית, שנה אחרי שנה, 50+ ניצחונות בכל פעם. אבל השורשים כבר נטועים כל כך עמוק, שיש את כל הסיבות להאמין שהוא ימשיך להתקיים. מי שלא מאמין, שיסתכל על קוואי לאונרד - או לחילופין, שישאל את דייויד ווסט אם הוא מתחרט על כך שהשאיר על השולחן של לארי בירד באינדיאנה למעלה מעשרה מיליון דולר בשביל לשחק בטקסס. "העונה היתה נהדרת", אמר אחרי ההפסד הבוקר, "ההחלטה שלי לא היתה כספית אלא כזו שקשורה לכדורסל. יש כאן אווירת כדורסל שנזקקתי לה בשלב הזה בקריירה. נהניתי מהעונה שהיתה לנו".

בשלל צורות, מסחריות וארגוניות, ה-NBA נוטה להזכיר לנו כמעט כל הזמן שמדובר בעסק. במובן הזה, סן אנטוניו – קבוצה בה מיליונרים מדברים על הנאה ממשחק ומגבים את דבריהם בכספם - היא עדיין היוצאת מן הכלל, למרות שכולם מנסים לחקות את הכלל. "אם הייתי אומלל כל יום ולא הייתי מסוגל לסבול את האיש שלידי בחדר ההלבשה, הייתי פורש כבר לפני שנתיים", אמר ג'ינובילי, "אבל אני באמת אוהב את כולם". אם אהבה באמת מנצחת, סן אנטוניו תהיה בסדר גם בגלגול הבא שלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#