בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלה לא המספרים: לוקה דונצ'יץ' הוא הטינאייג'ר הגדול בתולדות ה-NBA. יותר מלברון

בוגר יותר מקובי בראיינט כשהיה בגילו, קולע כמו ג'יימס, ובטוח בעצמו הרבה יותר מדירק נוביצקי: הסנסציה הסלובנית שחוגג מחר יום הולדת 20 מיצב את עצמו כנער האיכותי ביותר שידעה הליגה הטובה בעולם. אלעד זאבי במסע אחר סוד הקסם

11תגובות
לוקה דונצ'יץ (מימין) לצדו של לברון ג'יימס בצעירותו.
AFP, Reuters

דירק נוביצקי עדיין לא פרש רשמית, אבל אחרי 21 שנים ב-NBA, הליגה כבר דואגת לו לקריירה הבאה. במסגרת אירועי האולסטאר האחרון הוא שימש כעוזר מאמן בנבחרת העולם במסגרת משחק הכוכבים הצעירים, ודרישות התפקיד כללו טיפים עבור המצלמות. "אני רוצה שנחלוק בכדור במקום ששחקן אחד יכדרר 20 פעם ויאלתר משהו, כמו שלוקה עושה בדאלאס", אמר בחדר ההלבשה לפני המשחק, מכוון אצבע מאשימה וחיוך לעבר דונצ'יץ' שישב מולו. זו לא היתה הפעם האחרונה במהלך סוף השבוע שנוביצקי בן ה-40 הסתלבט על מי שיחגוג מחר 20; באתגר "זהה את השיר" שנערך לשניהם הוא נהנה מיתרון מוזיקלי דורי. "אתה צעיר מדי בשביל שירי ניינטיז", קבע נוביצקי, שזיהה בקלות את "I Swear" של All 4 One. לדונצ'יץ', שספק אם זיהה אפילו תו אחד בכל השירים שהושמעו, נותר רק לירות בחזרה "היית בן 50 כשהשמיעו את זה".

זהה את השיר - דלג

נוביצקי היה בן 20 ו-231 יום כששיחק ב-NBA את משחקו הראשון. 47 ימים לאחר מכן, אחרי שני משחקים בהם שותף חמש דקות בלבד וקלע נקודה במצטבר, התלבט אם לא היה עדיף לו שיחק גם את האחרון. "הוא ניגש אלי ואמר 'אני חושב שאני רוצה לחזור הביתה'", סיפר בעבר מאמנו דון נלסון ל"סטאר טלגרם", "אני משער שהוא סבל מגעגועים. שכנעתי אותו לחכות עד שהסערה תחלוף ולא לדאוג מטעויות שהוא מבצע". בחודש שעבר סיפר נוביצקי כי היו לו ספקות אם הוא בכלל מוכן לקריירה ב-NBA, פיזית ומנטלית. "בשנה הראשונה היו משחקים שלא קמתי בכלל מהספסל, והתחלתי לחשוב שאולי הייתי צריך להישאר באירופה או לשחק במכללות".

בעוד דונצ'יץ' הגיע ל-NBA מוכן אחרי בישול ארוך בליגות הטובות ביותר מחוץ לארה"ב, נוביצקי נזקק לזמן אפייה בתנור. ככה זה כשמתחילים לשחק כדורסל רק בגיל 13 בווירצבורג. כיום היא מפורסמת בעולם בתור המקום בו גדל אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים, אבל בזמנו איש לא חשב שמישהו ייטול מווילהלם רנטגן את תואר האטרקציה המרכזית שיצאה מהעיר. בטח לא נוביצקי עצמו, שבין שיעורים ואימונים עם סנדק הכדורסל שלו, הולגר גשווינדר, עבד בעסק המשפחתי לצביעת בתים. "חייתי חיים פשוטים ושמחים", סיפר בעבר ל"ספורטס אילוסטרייטד", "אפילו לא פנטזתי על ה-NBA". מי בכלל דמיין שיקלע בה מעל 30 אלף נקודות, יותר מווילט צ'מברליין, או שמאמנים יריבים ידרבנו במיקרופון את האוהדים שלהם להריע לו בזמן משחק.

מההיבט הזה, השוני בין תחילת הדרך של השחקן האירופי הגדול בכל הזמנים למי שעשוי יום אחד ליטול ממנו את התואר דומה להבדלים בין בריזה לטורנדו. בעוד נוביצקי הצעיר היה מאבד כדורים כי הראש והגוף לא סיימו להדביק פערי קוארדינציה, דונצ'יץ' הגיע לדאלאס כמוצר כמעט מוגמר בכל תחום - קליעה, מגוון תנועות, ראיית משחק, ניתוח סיטואציות. אפילו האיי.קיו והקלאץ' כבר הותקנו על ידי היצרן, עם הוראות הפעלה בסלובנית, ספרדית ואנגלית. לדאלאס הגיע עם טסט לעשור וחצי קדימה - רק סע לשלום, המפתחות בפנים. "הוא הרבה יותר ממולח מכפי שהייתי", החמיא נוביצקי, "הוא רוצה את הכדור, רוצה לקבל החלטות. זה נראה כאילו הוא מקצוען מגיל עשר, וזה גם פחות או יותר המצב".

לוקה דונצ'יץ' קולע - דלג

שחקן של דור

דונצ'יץ' אולי לא באמת היה מקצוען בגיל עשר, אבל הכישרון זעק כבר בגיל שבע. מאמן קבוצת הילדים של לובליאנה, המועדון בו שיחק אביו של דונצ'יץ', סיפר ל-ESPN כי לקחו לו 16 דקות של אימון לפני שהקפיץ את לוקה שלושה שנתונים בבת אחת. בגיל 12 כבר הפגין יכולות שאין לשחקנים בני 16, כולל טריקים קטנים וחוכמת משחק שלא היו גם למקצוענים שפרשו. זה אף פעם לא היה דבר אחד יוצא דופן אצל דונצ'יץ' - הוא עשה הכל נהדר מגיל צעיר, טריפל-דאבל שמחכה לקרות בכל מסגרת בה השתתף.

מצד שני, אולי בכל זאת משהו בלט אצלו יותר מהשאר: עם בייבי-פייס והבעה של "מה מסובך פה?" אחרי מהלכים בעלי דרגות קושי מופרכות, הוא תמיד שידר תחושה שדברים באים לו בקלות. גם אחרי שעבר לריאל מדריד בגיל 13, גם כששותף לראשונה במשחקי הקבוצה הבוגרת שלה בגיל 16, חודשיים ויומיים. אפילו כשהוביל בגיל 18 את המועדון לאליפות היורוליג, כשזכה בתואר ה-MVP של הליגה השנייה בטיבה בעולם או עזר לסלובניה לזכות ביורובאסקט. "השקט הנפשי שלו זה משהו שאי אפשר ללמד", ניסה להסביר מאמנו בריאל, פבלו לאסו, "זה כאילו שהוא מנותק בזמן המשחק מכל גורם מסיח חיצוני. הלחץ לא משפיע עליו".

אולי זה בכלל עניין של עידן. אם לנה דנהאם הוגדרה "קולו של דור" במונחי טלוויזיה, אז דונצ'יץ' הוא נער הפוסטר הספורטיבי שלו. כשדונצ'יץ' היה ילד, הוא לא היה צריך שיקליטו לו את משחק ה-NBA השבועי בווידאו - הוא פתח מחשב והקליד LEBRON בשורת החיפוש ביוטיוב. לכתוב הוא למד במקביל לשליחת מסרונים, ובשעות הפנאי לא הקפיץ כדור על הבלטות בפארק, אלא הטביע עם קובי בראיינט בפלייסטיישן. כמילניאל קלאסי, הוא מתייחס לפירוק והרכבה של פיק-אנד-רול באותה קלילות בה הוא שוקע במשחק "פורטנייט", ויש סיכוי לא רע שיצליח בשניהם במקביל.

אינפו

בהרבה מובנים, דונצ'יץ' הוא האדם שתרצו לצדכם כשהחזון האפוקליפטי של מארוול יתגשם ומפלצות יתחילו לנחות מהשמיים. הוא לא לוקח יותר מדי ללב את הפרצופים של מאמנו ריק קרלייל וימשיך לזרוק בלי שמץ מצפון גם אחרי שמונה החטאות רצופות משלוש, אבל יתרגש וימחא כפיים כשיראה את פרצופו המחייך על הג'מבוטרון בזמן משחק. "אני לא רואה הרבה הבדל בין ה-NBA לעומת אירופה", אמר החודש לרשת "מוביסטאר" הספרדית, "אפילו קל יותר לקלוע ב-NBA, אולי כי המגרש יותר רחב. המשחק יותר מהיר ויש הרבה סופרסטארים, אבל בסופו של יום זה רק כדורסל. המטרה שלי היא ליהנות מהמשחק".

לא כולם היו משוכנעים שייהנה כל כך ב-NBA לפני שהגיע אליה. חשבו שטרם נתקל באתלטיות מהסוג הנפוץ בליגה, או שיקרוס תחת עול הייפ מהכבדים בהיסטוריה. מה שלא לקחו בחשבון זה את האופי של דונצ'יץ' - כמו גם את הקילומטראז' שעבר. יש סיבה לכך שאפילו בדאלאס, מועדון בו תיק של "הלו קיטי" נסחב באופן מסורתי על ידי רוקיז (ד"ש לגב של גל מקל), מוותרים לו בנושא. בכל הקשור להגדרה "רוקי ממוצע", דונצ'יץ' ניצב בצד המנוגד של הסקאלה. "יש שחקנים שנרתעים אם צועקים עליהם, אבל לא הוא", הגדיר זאת עבור ESPN חברו לקבוצה סאלח מג'רי, "זה לא שלא אכפת לו מניצחון או הפסד, פשוט לא אכפת לו אם צועקים עליו או אומרים לו מה לעשות - כי הוא בטוח שהוא כבר יודע מה לעשות".

המספרים שלו בדאלאס ורמת השפעתו על משחקיה עד כה רומזים שהוא באמת יודע. כבר עכשיו דונצ'יץ' הוא התיקון של אוהדי הכדורסל על ריקי רוביו, שהוכנס לבועת באזז אירופית בגיל מאוד צעיר בעשור שעבר, רק כדי שהפלא שלו יטושטש עם השנים. באמריקה, מקום בו הסטטיסטיקה היא דת בפני עצמה, דונצ'יץ' מתקרב לדרגת אפיפיור לאור גילו ובחסות השאלה "עד כמה טוב הוא מסוגל להיות". "לא הייתי עם קליבלנד כשלברון נבחר בדראפט ואני לא יודע מה היתה קבלת הפנים כשהאוטובוס שלהם עצר בחניית המלון בשתיים לפנות בוקר, אבל במקרה שלנו זה גן חיות", אמר השבוע קרלייל כשנשאל על תשומת הלב לה זוכה דונצ'יץ' מהאוהדים. הגיוני למדי, כשחושבים על כך שמדובר כנראה בבן-העשרה הטוב בהיסטוריה של ה-NBA - שבדרך השאיר מאחור כמה שמות מוכרים.

ינואר - דלג

זוז, מאלון

ההבדל בין העשור האחרון לאמצע שנות התשעים הוא מהותי. היכולת להעריך עד כמה שחקן צעיר מתאים ל-NBA התפתחה מאוד, גם אם אינה מושלמת (ולעולם לא תהיה). כך או כך, עידן המידע שזמין לכולם כל הזמן החמיץ במספר שנים את קובי בראיינט, מה שגרם לכך ש-12 ג'נרלים-מנג'רים החמיצו אותו בדראפט 1996. ג'רי ווסט לא היה ביניהם. "תקפוץ הכי גבוה שאתה יכול", ביקש ווסט מבראיינט בן ה-17 באימון אישי לפני הדראפט, והאחרון הגיע עד קצה הריבוע המצויר על הקרש. דקות לאחר מכן התפנה לחסל את הכבוד העצמי של מייקל קופר, אמנם כבר בן 39 ורחוק שש שנים מעונתו האחרונה בליגה, אך עדיין מומחה הגנה לשעבר בכושר סביר.

"כשאמרתי תוך זמן קצר שראיתי מספיק, התכוונתי לכך", יכתוב ווסט לימים בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי מי הוא רק מהתבוננות בעיניו, ראיתי מה הוא רצה להפוך להיות. ידעתי שהוא שחקן של פעם בחיים עם יצר תחרותי שאי אפשר לקנות בשום מקום. אתה צריך יותר ממעט רשעות כדי לשחק ברמות הגבוהות ביותר, ולקובי היה בכמויות. ראו שהוא עיצב את משחקו על פי המודל של מייקל ג'ורדן, אבל גם לא היה לי מושג כמה זמן יידרש עד שיתבגר ויתפתח".

בקטגוריית הביטחון העצמי עומדים בראיינט הצעיר ודונצ'יץ' באותה שורה. שאקיל כתב בספרו כי יום אחד ישבו יחד באוטובוס כשבראיינט הרוקי הצהיר בפניו: "אהיה הסקורר הגדול בתולדות הלייקרס, אזכה בחמש אליפויות ואהפוך לשחקן הטוב במשחק" (התגובה של שאקיל: "בטח, מה שתגיד"). אלא שבקטגוריית הבגרות אין כאן בכלל מה להשוות: דונצ'יץ' הוביל לזכייה ביורוליג מועדון שיכול להחליף כמה מקבוצות ה-NBA, תוך שהוא עושה כרצונו במשחקים שלמים. בראיינט? במשחק ההכנה השני של הלייקרס לפני עונת הרוקי שלו הוא השתהה בכוונה בהתקפה מתפרצת כדי להטביע לשחקן יריב על הראש - וחטף הורדת זקיף משני יריבים בהתקפה הבאה, שעלתה לו בפציעה ובהחמצת שאר ההכנה.

האם קובי התיכוניסט היה יכול להיות בן העשרה הבולט בהיסטוריה אם היה נוחת בקבוצה אחרת, שהיתה מחפשת מושיע ומעניקה לו 35-30 דקות לערב? יכול להיות. בעונתו הראשונה בלייקרס הוא קיבל רק 15.5 דקות למשחק, וגם זה אחרי התערבות מצד ווסט. בעונתו השנייה, בגיל 19, כבר השתדרג ל-26 דקות, 15.4 נקודות והופעה באולסטאר. הבגרות, אגב, טרם דפקה בדלת; פרטים אצל קארל מאלון, שהגיע לחסום לו לפיק-אנד-רול באותו משחק וקיבל נפנוף פומבי ממי שרק חיפש לקלוע מול ג'ורדן באחד על אחד.

קובי בראיינט לצד שאקיל אוניל. אמר לו שיהפוך לשחקן הטוב אי פעם ושייקח חמש אליפויות
REUTERS

סוד גלוי ושמו לברון

במשך השנים הגיעו מדי פעם ל-NBA בני עשרה שנתנו עונות רוקי איכותיות. כרמלו אנתוני עשה קולות של שחקן גדול עם 21 נקודות למשחק, 6 ריבאונדים והופעת פלייאוף עם דנבר בגיל 19, קווין דוראנט קלע 20.3 בממוצע בסיאטל לפני גיל 20. ועדיין, ברמת הצ'קליסט שכולל תיבות לסימון כגון "עמידה בציפיות מופרכות" או "שורה סטטיסטית מגן עדן", היחיד שמתמודד עם דונצ'יץ' הוא לברון.

בהשוואה לבראיינט, או אפילו לקווין גארנט שהגיע לליגה שנה לפניו, לברון - בדומה לדונצ'יץ' - היה סוד גלוי מאוד. לפני משחקו הראשון בקבוצת התיכון, בגיל 15, מאמנו טען כי "יש לו עתיד ברמה הבכירה במכללות". עד סיום אותה עונה, ריק פיטינו הצהיר כי "אף אחד מאתנו, מאמני המכללות, לא צריך לדאוג בנוגע לגיוסו" - וצדק. בשנתו האחרונה בתיכון כבר היו ג'נרל-מנג'רים שהודו כי היו בוחרים בו ראשון בדראפט אם זה היה אפשרי. "ראיתי אותו בתיכון כשהיה בן 17 והוא היה מדהים", אמר דני איינג' בשנה שעברה ל"בוסטון גלוב", "פעם בהרבה זמן מגיע טינאייג'ר שכאשר אתה רואה אותו, אתה יודע שיהפוך למשהו מיוחד. מצד שני, אינך תמיד יודע - כשראיתי את ווייד הצעיר חשבתי שהוא לא משהו".

מעבר למתנות פיזיות נדירות מהטבע, לברון שידר משהו אחר. הוא ראה את המשחק בצורה שונה משאר התיכוניסטים, הבין את משמעותה של קבוצתיות ובמקום לקלוע 50 נקודות במשחק חילק באופן שווה את העושר המקצועי בין חבריו. הוא היה כל כך טוב ומרגש, עד שאוהדים העריכו את ערכו השיווקי אפילו לפני נייקי. בשנתיים האחרונות שלו בתיכון הפסיק לחתום למבוגרים, כי הבין שמוכרים את חתימתו ב-200 דולר ב-eBAY. בדיעבד, חתימתו גם הביאה לו את המיליון הראשון; בערב של הגרלת הלוטרי ב-2003 העניק לו סוכנו המחאה על סך מיליון דולר מ"Upper Deck", חברת קלפים ששילמה לו סכום בן שבע ספרות תמורת 6,000 חתימות בשנה. ג'יימס - עדיין לא מקצוען בשלב הזה - לקח את ההמחאה, דחף אותה לכיס והלך לשחק עם חבריו בסל השכונתי.

אפילו לפני שעידן הרשתות החברתיות נכנס לתמונה, ההייפ סביב לברון בעולם הכדורסל האמריקאי היה יוצא דופן, מקביל לאופן בו חשה אירופה כלפי דונצ'יץ' בשלוש השנים האחרונות. זה לא רק השער ההוא ב"ספורטס אילוסטרייטד", עם הכיתוב "The Chosen One"; לברון היה מטרה כמעט מוצהרת של חצי ליגה ושל קליבלנד בפרט.

בשנתיים שלפני הגעתו הג'נרל-מנג'ר ג'ים פקסון התעסק בעיקר בהפסדים ובהעברת הקילוגרמים והמיליונים שגולמו בשון קמפ למקום אחר. בזמן הזה היו הקאבס מחלקים חינם כרטיסים, וגם אז לא מצליחים למלא חצי אולם. הבעלים גורדון גאנד הפסיד במשך שנתיים 1.5 מיליון דולר בחודש. הוא היה מוכן לספוג את זה, כי היתה לו תקווה מוחשית; בספר "הפרנצ'ייז", שכתבו טרי פלוטו ובריאן ווינדהורסט, סופר כי ביום בו הוגרל סדר הבחירות בדראפט, ניכרה בגאנד - עיוור מגיל צעיר - התרגשות רבה. יועצו הקרוב אמר לו כי עליו להירגע, שהרי "זה לא שעומדים למצוא תרופה לעיוורון". התגובה של גאנד שיקפה את הלך הרוח בקליבלנד באותם ימים: "זה הכי קרוב שיש".

לברון ג'יימס מחלק חתימות בימיו בתיכון. הפסיק לחתום למבוגרים לאחר שגילה כי חתימותיו נמכרות ב-200 דולר
AP

באופן אירוני, היחידים שחיו ביקום אחר לפני בוא המלך החדש של קליבלנד היו חבריו לקבוצה. "יש לו פוטנציאל בשמיים, אבל יש לנו בקבוצה שחקנים טובים ממנו בעמדה שלו", קבע קרלוס בוזר, חבר של כבוד בסגל של קבוצה שניצחה 17 פעמים בלבד בעונה שלפני לברון. דריוס מיילס, שבעצמו הגיע לליגה בגיל 19, אמר כי "לא נראה לי שאפשר להנחית תיכוניסט בקבוצה מקצוענית ולצפות למהפך מיידי". כבר בתום משחקו הראשון של לברון בליגה - הופעה של 25 נקודות, 9 אסיסטים ו-6 ריבאונדים בהפסד לסקרמנטו, כשהוא בן 18 ו-303 ימים - התברר שמיילס לא מבין כלום.

לברון עזר לקאבס לקפוץ ל-35 ניצחונות ולהיאבק על מקום בפלייאוף עד הרגע האחרון. הוא ריכז במשך רוב העונה קבוצה שהדבר הכי קרוב שהיה לה לרכז הוא קווין אולי, ותמרן בין שחקנים שלא רוצים להיות שם (מיילס) לכאלו שאף אחד לא רוצה שיהיו שם (ריקי דייויס). "הוא שיחק עונה שלמה בעמדה לא טבעית עבורו ושחקנים בקבוצה אתגרו אותו בכל אימון", אמר מאמנו באותה עונה, פול סיילס, "זה היה לו קשה, אבל הוא לא נרתע מכלום. זה היה חלק מתהליך הצמיחה שלו, הוא היה צריך לגדול לתוך תפקיד מנהיגות בגיל צעיר. עד סיום העונה, כשהוא דיבר על הפארקט, אחרים הקשיבו. גם המספרים שלו דיברו".

במבחן המספרים, לברון הצעיר ודונצ'יץ' כמעט שווים - כשהאחרון משיג את שלו בפחות דקות משחק. מצד שני, נדמה שהוא לא היה צריך להרוויח דבר בכל הקשור לחבריו לקבוצה; המפתחות ניתנו לו על ידי קרלייל עוד לפני ששיחק דקה רשמית אחת והכדור היה אצלו בידיים מההתקפה הראשונה. אפילו את השחקן השני בטיבו, האריסון בארנס, המאבריקס העבירו בטרייד לסקרמנטו לפני שבועיים. ככה זה כשאתה נומרו-אונו מגיל שבע, והדבר הכי גרוע שאפשר לומר עליך זה שאינך מזהה קלאסיקה כ-"Careless Whisper" כשאתה שומע אותה.

"יש בו מעט מטוני קוקוץ', מעט ממאנו ג'ינובילי ומעט מדראזן פטרוביץ'", קבע קרלייל בחודש שעבר, "מאידך, בהרבה מאוד היבטים הוא לוקה מקורי". אם נוביצקי הוא דוגמה ראויה, יש למאבריקס עוד 20 שנה לפחות ליהנות מהאבטיפוס. מזל טוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#