בהספדים עליו יש מועקה. ההתנצלות של בראיינט בפרשת האונס היא דרך להתמודד עמה

את אי הנוחות שעולה מהשילוב בין האסון המחריד והספורטאי הענק שהיה לפרשת האונס בה היה מעורב, אפשר לנסות ליישב בעזרת נטילת האחריות של קובי בראיינט - שבחר לעשות מה שמעטים במעמדו עשו. דעה

שירה עבו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
בראיינט בטקס האוסקר. בהוליווד של אחרי עידן מי טו, יש דברים שאי אפשר להחליק
בראיינט בטקס האוסקר. בהוליווד של אחרי עידן מי טו, יש דברים שאי אפשר להחליקצילום: Jordan Strauss/אי־פי
שירה עבו

משום מקום, כמו מסרט רע, כמו הפייק ניוז שזה היה צריך להיות, צצו דיווחים על מותו של קובי בראיינט ברחבי האינטרנט. התרסקות מסוק בקליפורניה, הרוגים, אין ניצולים.

אחרי ניסיונות ההכחשה, בתוך ההלם והכאב, החלו לצוץ ההספדים. אני מניחה שאני לא אוהדת הספורט היחידה שלא ידעה מה לחשוב. אסון מחריד, נוראי, מוות שלא מגיע לאף אדם. ותחושת אי נוחות בלתי נמנעת משטף המילים המשתפכות על מי שהוא ככל הנראה אנס. לכל הפחות, אדם שהתנצל בפני מי שהאשימה אותו באונס, ואתם כבר תסיקו את המסקנות שלכם על הבחירה הזאת. מה עושות?

אי הנוחות הזאת, לאור המורשת המעורבת הזאת של בראיינט, שאין עוררין על מקומו כאחד מענקי הכדורסל של כל הזמנים, צפה גם לפני שנתיים. מה שנשכח לחלוטין מסיקור הפרישה של בראיינט, עלה דווקא כשהוא היה מועמד - וגם זכה - באוסקר לסרט האנימציה הקצר שהתבסס על המכתב שכתב עם פרישתו, Dear Basketball. כנראה שבהוליווד של אחרי עידן מי טו, יש דברים שאי אפשר להחליק. ובכל זאת, גם את הדיון המחודש בפרשת האונס בראיינט צלח בשלום, בלי שדבק בו רבב של ממש. רק לאחרונה הוא נצפה במשחק NBA, מסביר לבתו מהלכים בסרטון מקסים שנפוץ לכל עבר; רק אתמול הוא פרגן ללברון ג׳יימס שעקף אותו בטבלת קלעי כל הזמנים, כשלרגליו נעל שכתוב עליה "ממבה לנצח" (הכינוי של בראיינט).

ואולי, אם ראוי בשעה שכזאת לדבר טובות על מי שהלך מאיתנו בנסיבות כאלו מחרידות, בגיל 41 בלבד, אפשר לצטט רגע את ההתנצלות שבראיינט פרסם וסגרה את התביעה האזרחית נגדו:

"אני רוצה להתנצל בפניה על ההתנהגות שלי באותו הלילה, ועל הסבל שהיא חוותה בשנה שעברה מאז. למרות שהשנה הזאת היתה נוראית עבורי באופן אישי, אני יכול רק לדמיין את הכאב שהיא נאלצה לספוג… חשוב לי להבהיר שאני לא מפקפק במניעים שלה, שום סכום כסף לא שולם לה".

איור של בראיינט יושב בשימוע בקולורדו ב-2003
איור של בראיינט יושב בשימוע בקולורדו ב-2003צילום: REUTERS

ב-2003, יותר מעשור לפני מהפכת מי טו, בעולם הספורט הגברי, בראיינט -  מסיבותיו שלו - בחר להתנצל. הוא בחר להתנצל בפני מי שהיתה אז עובדת מלון, בת 19 שהתלוננה במשטרה יום אחרי אותו הלילה. בפני מי שסירבה להעיד נגדו במשפט הפלילי, וזאת למרות שבראיינט הודה שהוא קיים איתה יחסים, ושהוא חנק אותה בעת המעשה (הוא הודה בכל הדברים האלה אחרי שהשוטרים הראו לו את הראיות שהיו בידיהם).

הוא היה סופרסטאר, ספורטאי על, מיליונר, עם גישה להגנה המשפטית הכי טובה שאדם יכול לבקש, והוא בחר להתנצל. כל כך הרבה שנים עברו, ואני לא מכירה הרבה מקרים שבהם גברים שהואשמו בעבירות דומות טרחו להתנצל ולקחת אחריות, בטח שלא אנשים במעמד של בראיינט. אולי היום אנחנו צריכות לזכור גם את המעשה הזה. אולי זאת דרך להתמודד עם המועקה שנמצאת ברקע של כל ההספדים, אם יש דרך כזאת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ