בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השבוע לפני 58 שנה

כשהספורט האמריקאי איבד את התמימות

במשך 71 שנים היו הדודג'רס סמל בברוקלין, עד שהעושר המובטח פיתה אותם ואת יריבתם העירונית, הג'איינטס, לנטוש מערבה. מאחוריהן הותירו היסטוריה בת אלפי משחקים ומיליוני אוהדים שהתייתמו לפתע מקבוצת הבייסבול שלהם

תגובות
תמונה קבוצתית של הלוס אנג'לס דודג'רס, 1958
אי־פי

18.4.1958 זמניותם של האיצטדיון והשחקנים קלה לתפישה. ניתן לגעת בהם, לראותם, ולפיכך סופם להתבלות, להזדקן, להתחלף בחדשים. הפרידה מהם עצובה, אך גם דרכו של עולם. קבוצה, להבדיל, היא ישות אבסטרקטית, חסרת קיום ממשי, ובשל כך נצחית. עיקר משקלה בזיכרונות ובמשמעות שאוהביה יוצקים לתוכה. כיצד אלו יכולים להסתיים, להיעלם? ומה נותר אחריהם? בחודש ינואר הפכו הראמס מה-NFL לקבוצה האחרונה שמעבירה את פעילותה לעיר אחרת. עקבותיה מוליכים כל הדרך מסט. לואיס ללוס אנג'לס, נתיב דמעות ספורטיבי שראשיתו בקהילה נבגדת, וסופו...

רוצים לקבל כל טור וכתבה של ניר צדוק ישירות למייל, מיד עם פרסומם? לחצו על ״התראות במייל״, כאן למעלה בשורת השיתוף


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#