כשיעל ארד ומדליה אחת אפשרו לספורט הישראלי לחלום בגדול

כשהיתה בת 13 מאמנה הראשון הסתפק בכך שתוכל להיות אלופת אירופה, אך כעבור 12 שנה אגדת הג'ודו הישראלית כבר עשתה היסטוריה עם מדליה אולימפית ראשונה לישראל. יעל ארד חוזרת למזרן בברצלונה 92' ומספרת על השנים בהן לספורטאי ישראלי לא היה רף חלומות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יעל ארד מתקבלת בישראל לאחר ההישג. שינתה את מה שהספורט הישראלי חשב על עצמו
יעל ארד מתקבלת בישראל לאחר ההישג. שינתה את מה שהספורט הישראלי חשב על עצמוצילום: זיו קורן / לע"מ

30.7.1992 יעל ארד בנתה את עצמה לקראת הרגע הזה, וכל חייה הוקדשו למענו. תחילה, בצעירותה, לא ידעה בדיוק לסמן מהי פסגת שאיפותיה, אך עם כל תחנה שעברה וכל הישג שקטפה, הבינה שיעד ההגשמה שלה הוא אחד - המשחקים האולימפיים בברצלונה 1992.  

ב-1989 זכתה במדליית ארד אירופית וכעבור שנתיים, כשדורגה שלישית באליפות העולם בברצלונה, הגיעה ההכרה הציבורית והצמדת טייטל יוצא דופן לספורטאית ישראלית בימים ההם. "כינו אותי 'התקווה האולימפית'", היא מספרת היום ל"ספורט הארץ", "זה היה מונח שהוא מעין סגולה, התקווה למדליה ראשונה. זה לא היה משהו שנאמר על הדרך, אלא משהו שכשאומרים אותו עלייך, בא לך להיכנס מתחת לשמיכה. ב-92' זכיתי בטורניר פריז היוקרתי והגעתי לאולימפיאדה במומנטום מטורף. כל משפחת הג'ודו העולמית ידעה שיעל ארד מישראל מועמדת למדליה. זה איגף אותי, לא היה לי לאן לברוח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ