גברים יהודים יכולים לקפוץ

למרות היעדרה של ליגת כדורעף בישראל, סיפקה הופעת הנבחרת באליפות העולם 1952 רגעים בלתי נשכחים, חלקם גם על המגרש

אריה ליבנת
אמיר ענבר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריה ליבנת
אמיר ענבר

29.8.52-17.8.52

אחרי הכישלון באליפות אירופה בפאריס שנה קודם לכן - מקום עשירי ואחרון עם חמישה הפסדים והפרש מערכות 2-15 - התלבטה ההתאחדות לספורט אם לשלוח את נבחרת הכדורעף לאליפות העולם 1952. מעבר לפן הספורטיבי, הטורניר נערך במוסקווה, מקום בו לא ביקרה אף משלחת ישראלית מאז המהפכה הבולשוויקית ב-1917. היה זה דווקא משרד החוץ שהמליץ על שיגור הנבחרת לטורניר. בחמש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היא קיימה יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות, עדיין בשלטון סטאלין.

במהלך תקופת ההכנה ניסתה ההתאחדות להחתים מאמן צרפתי, אבל נכשלה. מיכה שמבן, שספג ביקורות קשות על ההופעה בפאריס, נשאר בתפקיד. טרם הנסיעה קיבל המאמן בן ה-35 את חניכיו למחנה אימונים בן 12 יום בראשל"צ. משיקולים תקציביים, מנה הסגל רק עשרה שחקנים - דניאל אלוני, דוד פרלמוטר (שניהם מגן שמואל), דוד בגה (אשדות יעקב), חיים בורר (בית זרע), יקי גרוף (ספיח, הוא בית קמה), יוסי וייס (ירושלים), גדי זוהר, אומנה לבבי (שניהם ממרחביה), יעקב זוהר (חולון) ויוסק'ה צוק (אשדות יעקב). במשלחת, שיצאה כמעט שבוע טרם הטורניר, נכלל גם השופט יעקב פרחי ושני מלווים, איסר בן צבי ושמעון כספי.

הדרך מרובת התחנות למוסקווה החלה בטיסה לווינה. "אל על היתה חברה צעירה והטייס כנראה לא הכיר כל כך את המקום", משחזר גדי זוהר, "הוא הנחית את המטוס בבת אחת והיה לחץ באוזניים". משם המשיכה המשלחת בנסיעת רכבת ארוכה ללבוב, שם ציפתה לה בשורה - פועלים סובייטים העלו את כולם על טיסה מיוחדת למוסקווה. גם קבלת הפנים בבירה היתה חמה וכל חבר משלחת קיבל זר ורדים. הנבחרת שוכנה במלון המפואר "מטרופול" וכל שחקן קיבל חדר משלו. בורר: "זה היה מלון ישן עם חדרים גבוהים ו-וילונות עם קטיפה. כל יום ביקשנו אוכל אחר, הם הביאו כל מה שביקשנו".

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

התנאים היו נהדרים, אבל היחס היה חשדני. בשטח הורגשה נוכחות אנשי ק.ג.ב. "בכל פעם שיצאנו מהמלון, ראינו איש ניגש לטלפון ציבורי. היתה הרגשה שעוקבים אחרינו. זה גרם לנו להתפצל כל פעם לשניים", מספר בורר. "ניסינו כל הזמן לברוח ממי שעקב אחרינו", מוסיף זוהר. הקשר עם היהודים הרבים בעיר היה מועט. בורר: "חלק מהם פחד לדבר אתנו, אבל היו כמה שכן. היו שהסתפקו ב'שלום' ו'לשנה הבאה בירושלים'. היו ילדים שדיברו אתנו ואז האמא האיצה בהם ללכת". באחת השבתות התארחה המשלחת בבית הכנסת המקומי ושמעון כספי עלה ל"מפטיר". במהלך הטורניר ביקרה הנבחרת במוזיאון של לנין, שם ראתה כרך בעברית על המהפכה הבולשוויקית.

האליפות שוחקה באיצטדיון דינמו, שהכיל 80 אלף מקומות, אבל משטח הכדורעף הוצב לצד מגרש הכדורגל והצופים לא הורגשו. במשחק הראשון ב-17 באוגוסט פגשה ישראל את המארחת ברית המועצות. זה כמובן לא היה כוחות - 3-0 (15-1, 15-4, 15-2) לאלופת העולם ואירופה. "במערכה השנייה דווקא הובלנו 4-1", נזכר בורר, "אבל הם היו בכושר פנטסטי והרבה יותר זריזים מאתנו".

היריבה השנייה היתה לבנון. שלוש שנים קודם לכן נחתם הסכם שביתת נשק, אבל יחסים דיפלומטיים לא היו בין המדינות. הלבנונים רמזו כי ייתכן שלא יופיעו ובוודאי לא ילחצו ידיים, אבל עלו לשחק ואפילו הסכימו לקבל משחקני הנבחרת דגלוני ישראל. באותן שנים נהוג היה שבסיום משחק משמיעים את המנון המנצחת. אחרי שישראל ניצחה 3-0 (15-6, 16-14, 15-6), הפתיעו הלבנונים כשעמדו דום לצלילי "התקווה". זוהר: "לא היה שום מתח בינינו לבין הלבנונים, לא נפגשנו איתם בחוץ, אבל היחסים היו בסדר".

במשחק השלישי בבית המוקדם הפסידה ישראל לרומניה 0-3 (5-15, 7-15, 10-15) ועברה למשחקי הדרוג 7-11. שם שוב פגשה את לבנון, הובילה 2-0 (15-12, 17-15), אבל הפסידה 2-3 (14-16, 14-16, 9-15). שמבן ביקר בעיתון "דבר" את הרוסייה ששפטה במשחק: "במערכה השלישית שחקנינו נוכחו פתאום לדעת שהם עומדים מול יריב נוסף". זוהר מספר: "הרוסים דאגו שנפסיד, הם חישבו שכדאי שננצח במשחק אחד והלבנונים במשחק אחד".

את הטורניר סיימה ישראל עם ניצחון נאה על פינלנד 3-0 (15-1, 15-8, 15-10), שהיקנה לה את המקום העשירי והלפני אחרון. במשחק נכח ציר ישראל במוסקווה, ד"ר שמואל אלישיב. בן ציון פט סיכם ב"הארץ" את הופעת הנבחרת באליפות: "אין להסתפק בנימוקים של סנטימנט כדי להצדיק הופעה ספורטיבית בינלאומית, אבל הפעם הצדיקה הנבחרת את נסיעתה. היא הצליחה לזכות בשני ניצחונות וביתר המשחקים ללחום. ראינו התקדמות בענף ספורטיבי שלא כל כך מפותח אצלנו".

רק כעבור ארבע שנים הוקמה בישראל ליגת כדורעף.

טייגר וודס, החובבן הזה
25.8.96

בעוד מספר ימים יהפוך טייגר וודס למקצוען, מסיים קריירה דגולה בדרג החובבנים. נראה שלא יהיה זה סיום מהאגדות. 16 גומות לסיום גמר אליפות ארה"ב לחובבנים, הוא נמצא בפיגור של חמש חבטות מסטיבן סקוט. ככל שמתקדמים השניים מצטמצם הפער. בדרך לגומה ה-35 והלפני אחרונה שוגה וודס בן ה-20, אך מתקן היטב. שוויון. אחרי הגומה הבאה יעברו השניים לגומות פלייאוף. בשנייה, וה-38 סך הכל, יעשה סקוט טעות, ו-וודס ינצלה כדי להיות לראשון שזוכה באליפות ארה"ב בפעם השלישית ברציפות. "זה הטוב ביותר ובגדול", הוא אומר, "הגולף הטוב ביותר ששיחקתי".

עד סוף השנה יזכה וודס בשני טורנירים מקצועניים בדרך לקריירה גדולה. גם סקוט בן ה-19 יהפוך למקצוען, אך לא יתקרב לאותם גבהים ויוותר על החלום ב-2005. כיום הוא מנהל מועדוני גולף. "בערך מדי יום מישהו מעלה את הגמר", הוא מספר, "זה רחוק מלהיות נושא כואב. אני מקושר לרגע גדול בהיסטוריית הגולף".

חיים בורר מבית זרע (מימין) תופס גובה באליפות העולם, שהסתיימה עם המקום הלפני אחרוןצילום: ארכיון גן שמואל
טייגר וודס. הראשון שזכה באליפות ארה"ב שלוש פעמים ברציפותצילום: רויטרס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ