אריה ליבנת
אריה ליבנת

27.10.1967. ב-1963, בגיל 26, תלה אריה זלינגר את הנעליים והחל לאמן קבוצות גברים בגליל. הוא העלה שלוש קבוצות ליגה, ואז הגיע אליו מר כדורעף, מיכה שמבן, והעמיד בפניו אתגר: "בנים זו לא חוכמה, נראה אותך עובד עם בנות". זלינגר נענה, הקים קבוצת נשים בגוש זבולון וכעבור זמן קצר קיבל את נבחרת ישראל.

לפני חמש שנים הקימו הוועד האולימפי ומינהל הספורט את "פרויקט זלינגר" בהשקעה של ארבעה מיליון שקל לשנה. לפרויקט של זלינגר בסוף שנות השישים הוקצה סכום מגוחך, אבל ההשקעה המקצועית לא היתה פחותה. "בהסכמה עם יו"ר האיגוד דאז, גד שטרנבאום, הצלחתי לבנות אימון שבועי של שלוש שעות במכון וינגייט", הוא משחזר, "בחגים ישבנו כל הזמן והתאמנו. בקבוצות התאמנו באותה תקופה רק פעמיים בשבוע והבנות בנבחרת אהבו את האימונים שלנו. הן היו צעירות, לא גבוהות, אבל אתלטיות טובות שרצו ללמוד".

נבחרת כדורעף הנשים וזלינגר (למעלה משמאל). "היה חשוב לנו להביא כבוד למדינה אחרי המלחמה"

לחדשות ולעדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של "ספורט הארץ"

רותי בן פורת מקיבוץ עין שמר נזכרת: "כמעט כל הבנות בנבחרת היו מקיבוצי השומר הצעיר. לא שיחקנו על כסף, אלא על אידאל. היינו לומדות או עובדות, וגם פה ושם מתאמנות בקבוצה. בנבחרת עבדנו מאוד קשה. אריה עבד בצורה מאוד מקצוענית, קרע לנו את התחת, אבל הבנות לא קיטרו, לקחנו הכל בכיף. הוא היה מאוד כריזמטי, הכניס בנו המון אמביציה. הוא היה גם מאמן הכושר והריץ אותנו על הכביש או בניתורים מעל משוכות ועל המדרגות בווינגייט. הוא גם היה רץ יחד אתנו".

באוקטובר 1967 יצאה הנבחרת למשימה ראשונה - אליפות אירופה בטורקיה. דרורה גרסטנפלד מקיבוץ נגבה נזכרת בעליית מדרגה במקצוענות: "זו היתה אולי הפעם הראשונה ששיחקתי עם נעליים. לפני כן תמיד שיחקתי יחפה. לא שלא היו נעליים, אבל אני ועוד בנות העדפנו לשחק יחפות".

האליפות התקיימה כארבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, ונבחרת ישראל עוררה עניין. בתקשורת הטורקית התעניינו אם נכללות בה שחקניות שלחמו. כמה מהן היו חיילות ואף קצינות. גרסטנפלד זוכרת יחסים טובים עם כל הנבחרות, רובן ממזרח אירופה, למעט ברית המועצות. "זו היתה התקופה של המלחמה הקרה ולא דיברנו איתן בכלל. היתה חשדנות".

למשחק הפתיחה מול בולגריה עלתה הנבחרת עם רותי בן פורת, נאוה שפרן, עתליה בר נצר, ענת רונקין, לאה נוי ואסתי גרינברג. מן הספסל עלו מירי לוכהיימר, עדה דרזדנר, דרורה גרסטנפלד, דרורה אפשטיין (1.86 מטר, הגבוהה בנבחרת), לילי אלי ועדנה שמעון בת ה-16. ישראל הובסה 3-0 (15-0, 15-1, 15-6) ואז ניצחה את שוודיה 0-3 (1-15, 8-15, 2-15). ב-27 באוקטובר היא התייצבה למשחק מכריע מול טורקיה על ההעפלה לבית הגמר.

"המשחק התקיים באולם גדול והטריבונות היו בנויות באופן אנכי, כמו בתיאטרונים הישנים. הקהל ממש ישב על המגרש. האולם היה מלא עשן כי היה מותר לעשן. זרקו מטבעות והיה מלא רעש וצעקות. הבנות עלו בדחילו ורחימו, היה ממש פחד", מספר זלינגר. "היה מפחיד", מודה בן פורת, אך גרסטנפלד זוכרת גם עידוד למען ישראל: "הקהל היה חצוי כי הרבה יהודים באו לתמוך בנו. אחרי המשחק, אחד היהודים המקומיים הציע נישואים לשחקנית הכי יפה בנבחרת". את שם המאושרת, שסרבה להצעה, היא לא מוכנה לחשוף.

למרות התנאים, השיגה ישראל ניצחון גדול 1-3 (11-15, 12-15, 15-10, 8-15). "היינו מאוד מרוכזות, נלחמנו בהגנה ולא ויתרנו על כדורים", מתארת בן פורת, "אחרי המשחק לא האמנו שזה קורה, כי לפני כן הן תמיד ניצחו אותנו וזה עוד היה בבית שלהן. היינו נורא מאושרות, אבל לא התחבקנו. היה חשוב לנו להביא כבוד למדינה אחרי מלחמת ששת הימים".

בבית הגמר הפסידה ישראל 3-0 לכל יריבותיה - הונגריה, הולנד, צ'כוסלובקיה, פולין, ברה"מ (הזוכה) ומזרח גרמניה. "זו היתה רמה אחרת. הנבחרות הנחיתו בעוצמות שלא היינו רגילות להן. הן גם התייחסו למקצוע באופן טוטאלי", אומרת גרסטנפלד, "לנו לא היה דבר חוץ מאימוני כושר. רוב הנבחרות היו ממזרח אירופה, ואני מאמינה שהן לקחו כל מיני חומרים. אנחנו היינו נאיביות בכל המובנים".

למרות התבוסות, זלינגר נזכר בהתעניינות מקצועית רבה. "הרבה אנשים באו לאימונים שלנו כדי לצפות ולצלם. אחר כך התברר לי שצורת האימונים שלנו וצורת המשחק היו לגמרי שונות מאחרים. כל הכדורעף ששיחקנו היה מהראש שלי, לא ראיתי כדורעף אחר. כעבור שש שנים יצא לי לראות פעם ראשונה בטלוויזיה כדורעף יפאני והבנתי שהכדורעף ששיחקנו דומה בתנועה, בקומבינציות, במהירות ובטכניקה לזה היפאני".

המקום השמיני באיסטנבול הוא הגבוה ביותר של נבחרת כדורעף ישראלית, נשים וגברים. כעבור שנתיים יצא זלינגר לארה"ב ופתח בקריירה בינלאומית מרשימה. "כבר אז ידענו שאריה יוצא דופן", טוענת גרסטנפלד. באליפות אירופה 1971 סיימה הנבחרת במקום ה-11. רק כעבור 40 שנה, עם שובו של זלינגר, חזרה הנבחרת לאליפות אירופה וסיימה במקום ה-16 והאחרון.

זלינגר עם רותי בן פורת. "לא שיחקנו על כסף, אלא על אידאל"

אולימפיאדה בלי סוף

28.10.1900. אם 17 ימי המשחקים בלונדון 2012 חלפו מהר מדי עבורכם, כנראה שפאריס 1900 היתה המקום בשבילכם. המשחקים החלו ב-14 במאי, ונמשכו, ונמשכו ונמשכו. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש.

הבחירה בפאריס כמארחת נבעה מכך שאירחה במקביל את היריד העולמי. עם כל הכבוד למשחקים האולימפיים המודרניים, שנערכו בפעם השנייה, נראה שהיריד משך יותר עניין. למרות הכל, בין הבלבול, האתרים הפגומים והתחרויות שלא היה ברור אם הן חלק רשמי מהתכנית האולימפית, כמו ירי ביונים, היתה גם אולימפיאדה. מעל 1,000 ספורטאים לקחו חלק, מעל פי ארבעה בהשוואה לאתונה 1896. משמעותית לא פחות היתה השתתפותן של נשים ראשונות, 22 במספר. הוויכוח מי זכתה במדליית הזהב הראשונה פתוח עד היום. נהוג לחשוב שמדובר בטניסאית הבריטית שארלוט קופר. בעצם, איזו מדליה? הגרסאות השונות מדברות על גביעים וציורים שקיבלו המנצחים.

רק אחרי חמישה חודשים וחצי תמו המשחקים, כשצרפת מובילה את טבלת המדליות. הספורטאים התפזרו, כשחלקם - מודה הוועד האולימפי הבינלאומי - כלל לא יודע שהתחרה באולימפיאדה. איך אמר הנשיא פייר דה קוברטן: "נס שהתנועה האולימפית שרדה את המשחקים הללו".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ