טעם של פעם |

היא לא כבדה, היא אחותי

בתחילת 1977 שכנעה מזל שלום את אחותה, זהבה שמואלי, לחזור לרוץ. בסוף השנה הפכו שתיהן לישראליות הראשונות שמסיימות מרתון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

השבוע לפני 35 שנה

31.12.77. ביום האחרון של שנת 1977, החלום הגדול של איליה בר זאב קרם עור וגידים, ולראשונה התקיים מרתון בישראל. 90 רצים יצאו מכפר נחום, נכנסו לטבריה ורצו לאורך הכנרת. משם לצמח, קיבוץ האון, קיבוץ מעגן וחזרה להאון. 75 מהם הגיעו לנקודת הסיום בעין גב. בין המסיימים היו גם שתי נשים, זהבה שמואלי ומזל שלום.

שמואלי ושלום הן אחיות שגדלו במושב בית עזרא. שמואלי התגלתה על ידי בר זאב בחוג אתלטיקה בבאר טוביה, כשהיתה בכיתה ז'. בגילאים הצעירים היא זכתה במדליות באליפות ישראל לנערות ב-600 מ' ובמירוצי שדה. בגיל 16 נתנה פייט לחנה שזיפי במירוץ התבור למרחק של 1,800 מ'. כעבור חצי שנה פרשה. "הייתי בגיל הטיפש עשרה והריצה לא באה לי טוב", היא מסבירה.

שלום הלכה בעקבות אחותה הגדולה ממנה בארבע שנים. בגיל 16 השתתפה כמחליפה באליפות ישראל למרחק 3.2 ק"מ. בתחילת 1977, בהיותה בת 17, הצטרפה למועדון אילות, אותו ייסד בר זאב. באותו זמן, שמואלי כבר התגוררה ברמת השרון, נשואה + 2. אחותה הקטנה הצליחה לשכנע אותה לחזור לפעילות. "נתתי לה זוגות נעליים כשהגיעה למושב ועודדתי אותה לחזור", אומרת שלום.

שלום (משמאל) ושמואלי. "התחלנו חזק, לא חילקנו כוחות"צילום: צילום ארכיון: עוזי קרן

שמואלי סיפרה באותה תקופה: "כדי להשתיק את המצפון הייתי יוצאת מדי פעם לריצת שדה קלה, אבל כל השנים העסק הזה הציק לי. ידעתי שאני אוהבת את זה ושאני צריכה להתאמן, עד שיום אחד בהיר החלטתי שאני חוזרת וזהו זה".

שמואלי ושלום התאמנו באותה שנה אצל בר זאב והתחרו בריצות שנחשבו אז ארוכות (800, 1,500 ו-3,000 מטר). המרחק המקסימלי שעשו היה 21 ק"מ. זה לא מנע מבר זאב להציע לאחיות להירשם לריצה במרחק כפול. "זו היתה יוזמה שלי", מודה בר זאב, "אמרתי להן: 'אתן טובות בריצות ארוכות, אז בואו ננסה'. המרתון היה בפירוש ניסיון".

שמואלי היתה בת 22 ושלום בת 18 וארבעה ימים כשהתייצבו למרתון טבריה הראשון. הן לא הגיעו מוכנות, פיסית ומנטלית. "התחלנו חזק, לא חילקנו כוחות", מספרת שמואלי, "היו פערים גדולים בין הקילומטרים הראשונים להמשך". שלום: "התייחסנו לזה כמו לריצת 1,500 מ'. בבוקר כמעט לא אכלתי ובאמצע המירוץ הרגשתי חלשה. עצרתי ל-2-3 דקות  שנהכדי לאכול בננות שחילקו באחד הקיבוצים שעברנו בהם".

למרות הקשר הקרוב, שמואלי ושלום לא רצו בצוותא. שמואלי בחרה להתלוות לאחד הרצים הגרמנים. "חשבתי להפסיק את המירוץ אחרי 25 ק"מ ורצתי עם גרמני שאמר שגם הוא יפסיק באותו מרחק", היא מגלה, "כשהגענו לקילומטר ה-25 הוא אמר שכואב לו הגוף ובאמת הפסיק. אני דווקא הרגשתי טוב והחלטתי להמשיך עד לקילומטר ה-30. במשך כל הדרך הילדים בקיבוצים מחאו לי כפיים וזה דרבן אותי להמשיך הלאה".

שמואלי סיימה את המירוץ במקום ה-20 בתחרות כולה, תשיעית בין הישראלים. הזמן שלה, 3:02.58 שעות, נכנס ל50- התוצאות הטובות בעולם לנשים. "כשסיימתי מחאו לי כפיים, אמרו לי שעשיתי תוצאה יפה. זה עשה לי נחמד. בכלל לא הייתי עייפה. שאר הרצים נשכבו, אבל אני נשארתי לעמוד". שמואלי המתינה בנקודת הסיום כשלושת רבעי שעה, רק כדי לראות את אחותה מסיימת אותו בזמן סמלי, 3:48.18 שעות. גם שלום נותרה רעננה. "אחרי שאכלתי את הבננות, הרגשתי טוב", היא אומרת, "יכולתי לרוץ בלי בעיה עוד כמה קילומטרים".

התגובות שקיבלו שמואלי ושלום על היותן הנשים הראשונות בארץ שמסיימות מרתון היו חצויות. "זה היה חדשני, מוזר ולא פופולרי שאשה רצה מרתון", מספרת שמואלי. שלום טוענת כי "חלק פרגנו וחלק העניקו יחס לא נעים. אמרו לנו שנשים לא צריכות לרוץ מרחקים ארוכים, ושיש להן ייעוד אחר".

למרות התוצאה הנפלאה של שמואלי, בר זאב החליט שהיא צריכה להתרכז בריצות שדה. רק כעבור שלוש שנים היא חזרה למרתון טבריה, כדי לגזול את התואר בו זכתה אחותה שנה קודם לכן. המרתון יתברר לבסוף כמקצוע החזק שלה. בתחילת שנות ה-80' היא תרוץ במרתונים של ניו יורק ובוסטון. בלונדון קבעה את השיא שלה, 2:40.29 שעות.

באליפות העולם ב-1983 בהלסינקי סיימה במקום ה-36, ושנה לאחר מכן ­ במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס ­ סיימה במקום ה-30. "שמואלי היא המוכשרת והחזקה ביותר מבין כל הרצות שהתאמנו אצלי, כולל נילי אברמסקי, ששברה את כל השיאים", אומר בר זאב.

שלום הפכה עם השנים לבן נעים ועזבה את בר זאב. היא עברה לאשקלון ואחר כך לבאר שבע. "קראו לי כל הזמן 'אחותה של' והייתי חייבת להתרחק ממנה, רציתי להיות אתלטית בפני עצמי. בגיל צעיר היה לי נוח עם זהבה בתמונה, אבל אני חושבת שאם הייתי מפרידה את העולם שלי מהעולם שלה, התוצאות שלי היו טובות יותר". את השיא האישי במרתון, 2:45.50 שעות, תקבע שלום חמש שנים בדיוק אחרי אחותה, במרתון לונדון 88'. אברמסקי היא היחידה שהשיגה מאז תוצאות טובות יותר מהאחיות מבית עזרא.

השבוע לפני 70 שנה:

4,2.1.1943. ביתה של קנטאקי היה מבצרה מרגע שאדולף ראפ מונה למאמן קבוצת הכדורסל שלה ב-1930. ב-13 שנותיו הראשונות, הוא טעם שמונה הפסדי בית בלבד. 12 השנים הבאות כבר עמדו להגדיר מחדש את המונח מבצר ביתי.

ב-2 בינואר 1943 אירחה קנטאקי את אוהיו סטייט. אולי חגיגות השנה החדשה עלו לראשם של שחקני ה"וויילדקאטס", שהפסידו 40‑45. כעבור יומיים, מאופסים קצת יותר, הם הביסו את פורט נוקס 64‑30. עידן יוצא דופן עמד בפתח. מאותו יום, הפכה קנטאקי בלתי ניתנת להכרעה בביתה.

לפני, אחרי ובמקביל לאליפויות ב-1948, 1949 ו-1951, היא ניצחה ב-129 משחקי בית ברציפות, ­ 84 מהם באולם אלומני, ה-45 הבאים בממוריאל קוליסאום החדש. בכולם, למעט אחד, הגיעה להפרש דו-ספרתי, שצמח לעתים ל-50, 560, וגם ל-71 נקודות.

ב-8 בינואר 1955 הגיע ג'ורג'יה טק לממוריאל קוליסאום. הרצף עמד להתארך ל-130, אבל 12 שניות לסיום חטף ג'ו הלמס כדור וקלע סל ניצחון לאורחת, 59‑58. "זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים בוכים בגלל הפסד בכדורסל", סיפר ל"ספורטס אילוסטרייטד" מאמן ג'ורג'יה טק, ג'ון היידר, "אוהדים פשוט ישבו, המומים מכדי לזוז. עבור רבים, זו היתה הפעם הראשונה שחזו בקנטאקי מפסידה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ