אמיר ענבר
אמיר ענבר
אמיר ענבר
אמיר ענבר

13.1.73 בין החוגגים אחרי הסופרבול בראשית 2008 היו אוהדי האלופה, ניו יורק ג'איינטס; שונאי המפסידה, ניו אינגלנד פטריוטס; וחבורה מצומצמת בת כמה עשרות אנשים. כריס סני, שחקן הג'איינטס, שיגר אליהם מסר: "תודה שתמכתם בנו. השיא שלכם ממשיך לשנה נוספת".

שנה אחת עושה הבדל גדול. מי כמו החבורה הזו – אנשי מיאמי דולפינס בתחילת שנות השבעים – מודעת לכך. בעונת 1971/72 הגיעה הקבוצה לסופרבול, רק כדי לספוג תבוסה 24-3 מול דאלאס. דקות אחרי המשחק, כבר נאם המאמן דון שולה בפני השחקנים: "איננו רוצים להרגיש כך שוב. כעת עלינו לעבוד כל השנה כדי לשוב למקום בו היינו לפני שלוש שעות". בתחילת העונה הבאה, מודה הקוורטרבק בוב גריסי, "תהיתי אם אנחנו באמת קבוצה טובה".

שבוע אחר שבוע סיפקה מיאמי את התשובה. במשחק השלישי פיגרה 14-6 במינסוטה, 4:34 דקות לסיום, רק כדי שגארי יפרמיאן יקבע שיא אישי עם שער שדה מ-51 יארד וגריסי ימסור לג'ים מאנדיץ' לטאצ'דאון המנצח. "זה היה המשחק שעשה אותנו", שיחזר לימים הגארד בובי קוצ'נברג ב"ספורטס אילוסטרייטד". גריסי הוסיף: "חשבתי אחר כך 'היי, כנראה שאנחנו די טובים".

שולה חוגג עם שחקניו את סיומה של עונה מושלמת ויחידה במינהצילום: אי–פי

שבועיים אחר כך, כבר יחשוב גריסי על דברים אחרים. נגד סן דייגו הוא שבר את עצם השוקית והושבת לזמן רב. את מקומו תפס ארל מוראל, בן 38, שהוחתם טרם העונה. מאנדיץ' מספר: "חשבתי 'לעזאזל, זה נגמר'". ובכן, זה בקושי החל. עד לסיום מסר מוראל לשני טאצ'דאונים, ומיאמי ניצחה 10-24 כדי לעלות למאזן 0-5. כעבור שבוע הסתבכה מול בפאלו, אבל יפרמיאן הבקיע מ-54 יארד, וקבע 23-24. "אחר כך", מספר יפרמיאן, "כשקראתי את ספר השנה על העונה הזאת, חשבתי 'אלוהים, מה היה קורה אם לא הייתי מדייק?".

השבועות נקפו, העונה התקדמה, ומיאמי המשיכה לנצח. מוראל עשה את עבודתו, אבל מעל כולם היתה ההגנה. היחידה שבנה מאמן ההגנה, ביל ארנספארגר, לא הורכבה משמות גדולים – לכן כונתה "הגנת אין שם" – אך עשתה עבודה גדולה. במחזור ה-13 הגיעו הדולפינס ליאנקי סטדיום וניצחו את הג'איינטס 13-23. "זו היתה הפעם הראשונה שהתקשורת שמה לב רב לרצף שלנו", אומר פול וורפילד, "אמרנו שהדבר החשוב ביותר הוא מה שנעשה בפלייאוף".

עם מאזן 0-14 בעונה הסדירה, ניגשה מיאמי לשלב הבא. בחצי גמר ה-AFC פיגרה 14-13 נגד קליוולנד, אך ג'ים קיק השיג טאצ'דאון מנצח פחות מחמש דקות לסיום. הגמר היה קשה לא פחות, עד שגריסי עלה מהספסל - מסמן את חזרתו אחרי חודשיים וחצי עם שני דרייבים שהסתיימו בטאצ'דאונים של קיק. 17-21 ומקום בסופרבול נוסף.

משחק אחד, ה-17 במספר, הפריד בין מיאמי לבין עונה מושלמת. יריבתה, וושינגטון רדסקינס, הציגה בפלייאוף הגנה אדירה וזכתה לעדיפות בקרב סוכני ההימורים. עוד סיבה לתחושה של הדולפינס כי לא זכו להערכה ראויה. ב-60 הדקות הבאות ב"ממוריאל קוליסאום" בלוס אנג'לס הם ידאגו לשנות את זה. ההגנה שלהם השליטה את רצונה על המשחק. בילי קילמר, הקוורטרבק של וושינגטון, השלים רק 14 מ-28 מסירות ונחטף שלוש פעמים. לארי בראון, כוכב הרדסקינס, השלים רק 72 יארד ב-22 נשיאות כדור.

הגנת וושינגטון, מנגד, לא היתה כה דומיננטית באותו יום. גריסי מסר לטאצ'דאון של הווארד טווילי, ולפני ההפסקה כדור שחטף ניק בוניקונטי הסתיים בטאצ'דאון של קיק, 0-14. רק מהלך מטופש של יפרמיאן, 2:07 דקות לסיום, יחזיר את הרדסקינס למשחק עם חטיפה וטאצ'דאון, 14-7. הם יזכו בכדור שוב, אבל לא יצליחו להתקדם אפילו יארד נוסף. העונה המושלמת, דבר שלא נראה ב-NFL, הפכה למציאות: מאזן 0-17 וזכייה בסופרבול.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

שנה אחר כך תשמור מיאמי על תוארה. בשנים הבאות, בהדרגה, יתפזרו כוכביה, אך חלקם יפתח מסורת: להתכנס ולפתוח בקבוק שמפניה מדי עונה, ברגע שלא נותרת קבוצה עם מאזן מושלם. הפטריוטס של 2008 אילצו אותם לחכות זמן רב. "מעולם לא היינו נגדם", אמר מאנדיץ', "אבל אני נוצר את העובדה שיש רק קבוצה אחת בלתי מנוצחת".

מנדיץ' כבר לא היה שם בחודשים האחרונים, כשבמיאמי ציינו 40 שנה לעונה ההיסטורית. הוא אחד משישה שחקנים של הדולפינס 72' שהלכו לעולמם. רבים אחרים הגיעו, ביניהם ג'ייק סקוט, ה-MVP של הסופרבול, שהחמיץ מפגשי איחוד קודמים בגלל סכסוך עם שולה. היו מסיבות וארוחות ערב, סרט דוקומנטרי ואירועים במהלך משחקי הקבוצה. "עדיין מושלמים", נכתב על כובעים שקיבלו האוהדים.

40 שנה, וההישג לא שוחזר. שיקגו ברס זכתה באליפות ב-1986 עם מאזן 1-18, וושינגטון ניצחה 11 פעמים בראשית 1991, ונעצרה. "איננו חבורת זקנים כועסים שמזילים ריר בתקווה שמישהו יפסיד", אומר שולה. ובכל זאת, לארי ליטל מודה כי חייך בעקבות מפלת הפטריוטס. "מעולם לא חשבתי שנהיה הקבוצה היחידה שלא הפסידה משחק, ואז עברו 10 שנים, ו-20 ו-30 ו-40. אולי בעוד עשור כולנו נהיה בכיסאות גלגלים וזה עדיין לא יקרה", אומר ליטל. ואם כן? "לא משנה. תמיד נהיה הראשונים שהגיעו לפסגת ההר".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ