השבוע לפני 46 שנה |

היום בו הטניס בחר במקצוענות

המקצוענים שיחקו במשחקי ראווה, בעוד שהחובבנים התחרו בגראנד סלאמים וקיבלו כסף מתחת לשולחן. ככה אי אפשר היה להמשיך

אמיר ענבר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיר ענבר

14.12.67 דמיינו עולם בו רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' משחקים טניס, אבל מעולם לא זה מול זה. בו אנדי מארי ורוג'ר פדרר אינם מופיעים בגראנד סלאמים. בו ויקטוריה אזרנקה ומריה שראפובה זוכות בטורנירים הגדולים רק מפני שסרינה וויליאמס מעדיפה משחקי ראווה. בו הספורט הלבן מחולק לשני קווים מקבילים שלא נפגשים. לא צריך לדמיין. במשך תקופה ארוכה, זו היתה המציאות.

עבור הארגונים שניהלו את הענף בחלק הראשון של המאה ה־20, טניס היה פשוט יותר כל עוד נותר חובבני. הטניסאים שיחקו רק מספר חודשים בשנה בטורנירים הגדולים ובגביע דייויס וקיבלו לכל היותר דמי הוצאות. את פרנסתם התבקשו למצוא בשארית הזמן, במקצועות אחרים. הסדר הזה החל להתערער בשנות העשרים. סוזן לנגלן, בכירת הטניסאיות, קיבלה ב־1926 הצעה בסך 50 אלף דולר עבור מסע משחקי ראווה באמריקה נגד מארי בראון, האלופה המקומית לשעבר. סדרת האירועים, שכללה גם מספר גברים, מילאה איצטדיונים והיוותה מודל לחיקוי. במקביל נקלע ביל טילדן, השחקן האמריקאי המוביל, לעימות עם איגוד הטניס שלו על רקע כספי. יותר ויותר שחקנים רצו להתפרנס מטניס.

כך חולק הענף לשניים. בעלי ובעלות המעמד החובבני המשיכו להתחרות בטורנירים גדולים, בראשם הגראנד סלאמים, מבלי לזכות בתמורה. המקצוענים והמקצועניות קיבלו כסף, אך הוגבלו לתחרויות נחשבות פחות ולהרבה משחקי ראווה. כל ניסיון לשלב בין המעמדות נדחה. איגודי הטניס הלאומיים הגדולים, ומעל כולם התאחדות הטניס הבינלאומית, חששו משינוי, רצו לשלוט בשחקנים והרחיקו מעצמם את המקצוענים. השמרנות הזו תשמור על ההפרדה במשך עשרות שנים.

ב־14 בדצמבר, בדחיפת "אול אינגלנד", הצביע האיגוד הבריטי על פתיחת הטורנירים המקומיים לכל השחקנים. המרד החל. רוד לייברצילום: Getty Images

מבחינה מקצועית, היו בעיקר מפסידים. הטורנירים הגדולים התקיימו ללא חלק מהשחקנים הטובים ביותר, מהם נמנעה הזכות להיאבק על התארים הנחשבים. לרוב, שחקנים שהתחילו כחובבנים וזכו בגראנד סלאמים המשיכו למקצוענות ולכסף הגדול. הסכומים שקיבלו המקצוענים היו לא רעים, אך באופן אירוני גם החובבנים לא נותרו בידיים ריקות. כדי להשאיר חלק מהם, דאגו מארגני הטורנירים הגדולים להעביר להם כסף בהסתר. היו שכינו אותם "Shamatures", שילוב בין רמאות לחובבנות.

"השחקנים האמיתיים ניצחו את המערכת בכך שהשיגו מה שהיו יכולים מתחת לשולחן והתקיימו בזכות זה", אמר ג'ק קריימר לאתר "סיגר אפישיונדו", "חלק מאתנו, הבכירים באמת, היו מסוגלים להגיע להסדרים ולעשות דברים למען חברות העוסקות במוצרי ספורט. זה עזר לנו לגדל משפחות והשאיר אותנו במשחק. זו היתה מערכת מזויפת. האנשים ששלטו בטניס חשבו שעדיף למשחק ולפיתוחו לשמור על ההפרדה, אבל זה לא איפשר לשחקנים האמיתיים להרוויח בצורה הולמת ולהשתמש במיומנות ובכריזמה הנהדרות שלהם כדי לעזור למכור את המשחק".

קריימר עצמו, אלוף ווימבלדון וארה"ב ב־1947, עבר למקצוענות והקים סבבי משחקים, שהכניסו לשחקנים עשרות אלפי דולרים בשנה. פרד פרי, פאנצ'ו גונסאלס, קן רוזוול וטוני טראברט עשו דרך דומה. רוד לייבר זכה ב־1962 בכל ארבעת הגראנד סלאמים. בשנה הבאה, הלך אחרי הכסף. כשהטובים ביותר ממשיכים לעזוב, המשחק החובבני נחלש.

לאורך השנים, נעשו ניסיונות לפתוח אותו. מועדון "אול אינגלנד", הבעלים של ווימבלדון, הציע ב־1959 לאפשר לכולם לקחת חלק בטורניר, ונדחה על ידי האיגוד הבריטי. שנה אחר כך עלתה להצבעה בהתאחדות הבינלאומית (ILTF) הצעה לקיים מספר טורנירים הפתוחים לכל, ונדחתה. גם בארה"ב דחפו לפתיחת הענף. לזלי לונגשור, שחקן עבר, שלח מכתבים לאיגוד האמריקאי ולמגזיני טניס. "ביליתי עשר שנים מחיי במאבק עבור טניס פתוח", סיפר, "רציתי שטניס יזכה להכרה רחבה יותר. הוא יכול היה להיות ספורט גדול יותר".

רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ'. דמיינו עולם בו הם לא נפגשיםצילום: רויטרס

1967 תתגלה כשנת המפנה. ILTF אמנם שוב דחתה את הצעת "אול אינגלנד" לקיים מספר טורנירים פתוחים, אך במקביל התרחשו דברים אחרים. לראש האיגוד האמריקאי מונה רוברט קלהר, שתמך בפתיחת הענף. הוא כינה את השמרנים "תיישים זקנים שהפכו ילדים לנוכלים בכך שגרמו להם לקחת כסף מתחת לשולחן במקום להעניק פרסים".

כשבמקביל גובר הלחץ מצד המקצוענים עם הקמת שני סבבים חדשים, הגיעה העת לפעולה נחרצת. באוגוסט 1967, לרגל המעבר לטלוויזיה בצבע, מימן BBC טורניר ראווה פתוח לכל על המדשאות של ווימבלדון. לייבר ניצח את רוזוול בגמר, כשה־BBC זוכה לרייטינג נאה. מבחינת הבריטים, הפור נפל. ב־14 בדצמבר, בדחיפת "אול אינגלנד", הצביע האיגוד הבריטי על פתיחת הטורנירים המקומיים לכל השחקנים. המרד החל.

רוד לייבר, האיש ששינה את הטניס העולמי:

קלהר שכנע את האיגוד האמריקאי ללכת בעקבות הבריטים, ואליהם הצטרף האיגוד האוסטרלי. במארס 1968, נכנעה ההתאחדות הבינלאומית והודיעה על פתיחת 12 טורנירים לכל, לרבות הגראנד סלאמים. חודש אחר כך בבורנמות', החל הטורניר הפתוח הראשון. לכל שחקן הובטחו לפחות 20 ליש"ט. ג'יי.פי.אר וויליאמס, אז טניסאי ולימים שחקן ראגבי בכיר, סיפר ל"גרדיאן": "כולנו הרגשנו יראת כבוד בגלל ששיחקנו עם מקצוענים כמו לייבר ורוזוול, וזה לא קרה בעבר".

"טניס 'פתוח' הגיע סוף סוף ועל בורנמות' הוטל המהלך שיזעזע את העולם", נכתב בתכניית הטורניר. העולם אכן הזדעזע. אמנם בשנים הבאות המשיך הענף לחפש את עצמו, לרבות מלחמות עם הסבבים המתחרים שלא מיהרו להסתלק והקמת איגודי הטניסאים והטניסאיות. אבל עידן חדש יצא לדרך - זה שידוע עד היום כ"עידן הפתוח". השחקנים הטובים ביותר נפגשו על הבמות הגדולות, התקשורת גילתה עניין רב והכסף זרם למשחק. "זה ממש דחף את הענף", אמר טראברט.

לייבר חזר אל הגראנד סלאמים, וב־1969 שוב זכה בכל הארבעה. גונסאלס, עוד אחד ששב מהכפור, היה בן 41 באותה שנה כשניצח את צ'רלי פסארל במשחק שארך 5:12 שעות והיה הארוך בתולדות ווימבלדון, עד שהגיעו ג'ון איזנר וניקולה מאהו ב־2010.

את תוצאות המהפכה רואים עד היום. עתיד הטניס שונה לטובה בעקבות מהלכי סוף שנות השישים, אך את העיוות שיצרה ההפרדה כבר אי אפשר לתקן. "צעירים לא יודעים מספיק על היסטוריית הטניס והמקצוענים הנהדרים שלא זכו להתחרות בשיאם", אמר לונגשור טרם מותו בספטמבר, "אני מבוגר מספיק - ראיתי את טילדן ואלסוורת' ויינס מקיימים משחקי ראווה בשנות השלושים. אם היו רשאים לשחק בטורנירים גדולים, כל היסטוריית הטניס היתה שונה".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ