השבוע לפני 91 שנה

ניו יורק רנס: הקבוצה הטובה ביותר שאיש לא שמע עליה

ניו יורק רנס הפכה לאלופת העולם בכדורסל, אך הישגה האמיתי של הקבוצה שכל חבריה היו אפרו־אמריקאים היה גדול מהמשחק עצמו

אמיר ענבר
אמיר ענבר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר ענבר
אמיר ענבר

13.2.1923
לבנים לחוד ושחורים לחוד, קבעה המציאות בכדורסל האמריקאי באותם ימים. מעט אפרו־אמריקאים זכו לשחק כדורסל מכללות, הליגות המקצועניות היו כל־לבנות. אתם רוצים לשים את השחורים בנפרד? שאל בוב דגלאס. אני אראה לכם מה הם שווים ביחד.

דגלאס, ששימש שליח ושוער לפני שעבר לניהול הקזינו "הארלם רנסנס", הקים קבוצות כדורסל חובבניות על טהרת השחורים. כשראה את מיטב שחקניו עוזבים לטובת כסף, בחר ללכת צעד נוסף ולהקים ב־1923 את הקבוצה המקצוענית הראשונה שכל חבריה אפרו־אמריקאים. כך הפך ל"אבי הכדורסל המקצועני השחור".

המכשול הגדול היה למצוא מקום בו תשחק, ודגלאס פתר אותו בכך שהגיע לסיכום עם בעלי הקזינו: הם יתנו לו את רחבת הריקודים שלהם, והוא יעניק לקבוצה את שם המוסד. "לא רציתי בשם 'רנסנס', הוא היה מעיק לקבוצת כדורסל", סיפר לימים ל"ספורטס אילוסטרייטד", "אז קיצרתי אותו לרנס".

כך נוסדה "ניו יורק רנס ביג פייב". קבוצת כדורסל, אבל לא עוד קבוצת כדורסל. פן חריג אחד היה אותה רחבה בה שיחקה. אנשים הגיעו לערב של כדורסל וריקודים תמורת 55 סנט - קודם רואים משחק, אחר כך מפזזים. לווקס שמרחו עליה לקראת הריקודים היתה השפעה גם על המשחקים. המשטח היה כה חלק, שהקבוצות השתדלו לא לרוץ יותר מדי. זה שיחק לידי דגלאס, שהנהיג כדורסל עם הרבה מסירות.

שחקני הרנס. "היינו נכנסים למסעדה בבעלות לבנה ואוכלים בעמידה במטבח"צילום: The Black Fives Foundation

היום, השם ניו יורק רנס אינו ידוע לרבים, אבל כל מי שחזה בהם נשבע כי היו גדולים, ממש גדולים. "לא ראיתי קבוצה ששיחקה כדורסל טוב יותר", הצהיר המאמן הגדול ג'ון וודן, ששיחק נגד הרנס בשנות ה־30', "היו להם אתלטים נהדרים, אבל הם לא היו מרשימים כמו המשחק הקבוצתי שלהם. הדרך בה טיפלו ומסרו את הכדור היתה מדהימה".

קבוצות מקצועניות, חצי מקצועניות ומכללות - הרנס שיחקו נגד כל מה שזז, לבן ושחור. היו ליגות, אך ה־ABL סרבה לקבלם ב־1925. את היריבויות הגדולות מצאו מחוצה לה - בעיקר עם האוריג'ינל סלטיקס, שנחשבה למספר 1 באותה עת. זה השתנה במהרה. ריצ'רד לאפצ'יק, שאביו ג'ו שיחק בסלטיקס, סיפר ל־ESPN כי "כשגדלתי חבריו של אבי והשכנים אמרו שהסלטיקס הם הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. הוא היה מתקן ואומר 'הרנס היו בהתחלה טובים כמונו, ולבסוף טובים מאתנו'".

כמה גדולים היו? גדולים מספיק כדי לנצח ב־88 משחקים רצופים בשנת 1933 ועצומים מספיק כדי לרשום מאזן 112–7 כעבור שש שנים. ב־1939 התקיים בשיקגו טורניר חדש שהוגדר כאליפות עולם למקצוענים ונועד לקבוע את זהות הקבוצה הטובה בענף המבוזר והמפוזר. בין 12 הקבוצות היו הרנס, שהפכו לאלופי העולם הראשונים. שנים אחר כך שמע ג'ון אייזקס, מכוכבי הקבוצה, שהניקס הביאו לניו יורק את התואר הראשון בכדורסל ב־1970. "סליחה", השיב, "אבל אלה היו הרנס".

בדרך אל התואר ניצחו הרנס את הארלם גלובטרוטרס. היה בכך משהו סמלי. הטרוטרס הוקמו ב־1927, כשהמייסד אייב סאפרסטין רואה בתעלולים שהפכו לסימן ההיכר שלהם דרך להתחבב ולהקל על הקהל הלבן לצפות בהם. הרנס לא באו לבדר - הם באו לנצח. כשזכו באליפות העולם, העניק דגלאס לשחקנים ז'קטים עליהם נרקם "נ.י. רנס אלופת העולם השחורה". אייזקס פרם את המלה שחורה. כשדגלאס טען שהוא הורס את הז'קט, השיב: "לא, הפכתי אותו לאמיתי".

כן, זה אולי נשמע כמו סיפור מהאגדות, אבל ההצלחה לא הפכה את צבע העור למשמעותי פחות. אולי להפך. חומרת המציאות התגלתה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי ב־1929. תושבי ניו יורק מיעטו להוציא כסף על בידור, והרנס נדדו מערבה כדי לשחק ולהתפרנס. שם נתקלו בכל גווני הגזענות. האוטובוס שרכש דגלאס שימש אותם לעתים לאכילה ואף ללינה, שכן חלק מהמסעדות ובתי המלון סרבו לקבלם. לעתים שהו במלונות מעופשים.

"היינו נכנסים למסעדה בבעלות לבנה והמיטב שעשו היה לאפשר לנו לאכול בעמידה במטבח", שיחזר אייזקס ל"ניו יורק טיימס", לעתים גמאו מאות ק"מ כדי לחזור באותו יום לניו יורק. "נראה שביליתי את כל חיי בנסיעות", סיפר צ'רלס "טרזן" קופר, מכוכבי הקבוצה, ל"ספורטס אילוסטרייטד", "במבט לאחור על ימיי כשחקן, כל מה שאני רואה זה את האוטובוס הישן".

צפו בסיפורם של הרנס:


בדרום הם זכו לשחק רק נגד קבוצות שחורות. בשאר ארה"ב, השחקנים והקהלים שפגשו לא תמיד קיבלו אותם. מספר פעמים פרצו קטטות עם יריבים ואוהדים לבנים. בכמה מקרים הוצבו רשתות סביב המגרש כדי לגונן עליהם. דגלאס דאג שאחד מאנשיו יישא אקדח ויספור את הצופים, שכן הרנס קיבלו אחוזים מההכנסות. "השופטים לא נתנו לנו דבר בכל אותן שנים", אמר אריק אילידג', מנהל הקבוצה, "לפעמים היה עלינו להילחם רק כדי להישאר בחיים".

בין כל הקשיים, היו גם ניצחונות, הרבה ניצחונות. למשל, מאזן 121–19 ב־1934 ו־128–11 בשנה שאחרי. היריבים התקשו להתמודד לאו דווקא עם האתלטיות כמו עם משחק המסירות המהיר. לדברי דגלאס, שחקניו נמנעו לרוב מללחוץ על הדוושה עד הסוף. "זה היה עסק טוב לתת למקומיים לחשוב שהם מסוגלים לנצח אותנו בפעם הבאה", הסביר.

בתחילת שנות ה־50' נפרץ המחסום כשליגת ה־NBA החדשה פתחה דלתה לשחורים. הרנס בוודאי תרמו את שלהם לשינוי, אבל כבר הפכו להיסטוריה אחרי חוויות לא נעימות עם שתי הליגות שהרכיבו את המיזם החדש. ב־1947 בחנו ב־BAA אפשרות לצרף את הקבוצה, הזמינו את דגלאס לשיחה - והצביעו נגד. דגלאס המיואש ויתר על הבעלות. ב־NBL דווקא הפכו את הרנס לקבוצה השחורה הראשונה שלהם כשהסכימה לעבור לדייטון, אך המקומיים החרימו את משחקיה. ב־1949, אחרי 26 שנים, כ־3,000 משחקים ומעל 2,500 ניצחונות, נסגרה הקבוצה. לטענת קופר, הנסיבות לא היו כה עצובות: "משרות התפנו לשחורים והיה עלינו לחשוב על עתידנו. הקידמה הרגה את הרנס".

יש הרואים ברנס קבוצת הכדורסל הטובה ביותר שרבים כלל אינם מודעים לקיומה. קלארנס ג'נקינס, שהיה קפטן הקבוצה בין 1923 ל־1939, חזה זאת. "הוא לא שיחק למען מחיאות הכפיים, המשמעות עבורו היתה עשיית הבדל למען אנשים בעתיד", סיפרה בתו, "כילדה הוא אמר לי 'יבוא יום שתצטרכו לעזור לאנשים לזכור, כי הם יזדקקו לכך כדי להמשיך את מה שעשינו'".

עם זאת, זכר הרנס לא נשכח לחלוטין. דגלאס ומספר שחקנים נבחרו להיכל התהילה, וב־1963 זכה לכבוד המועדון כולו. קארים עבדול־ג'באר, שגדל בהארלם והפך לאחד מגדולי הכדורסלנים, עסוק בשנים האחרונות בשימור הזיכרון.

הוא כתב ספר שבין השאר עסק ברנס ולפני שלוש שנים הפיק סרט תיעודי עליהם, "על כתפי ענקים". "הם קדמו לאנשים האמיצים ש־20 שנים לאחר מכן יקימו את התנועה לזכויות האזרח", אמר ל"דיילי ניוז", "הדברים עמם נאלצו להתמודד היו מדהימים".
כשאייזקס מת ב־2009, סיפר בנו של לאפצ'יק כי שוחח עמו כשברק אובמה נבחר לנשיא. "ג'ון אמר לי שכאשר שיחק, הוא לא חשב שיראה את היום בו הכדורסל יהיה פתוח לכל, שיהיו בקבוצות NBA מאמנים, ג'נרל־מנג'רים ונשיאים שחורים", שיחזר, "אבל דבר לא הפגין עבורו את ההתקדמות של אמריקה בנושא הגזע יותר מבחירת אובמה". 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ