השבוע לפני 30 שנה

הוא היה יכול להיות מהגדולים בהיסטוריה. אבל היו לו את הרגליים של סבתא שלך

לביל וולטון היה כמעט הכל - דעות מוצקות לגבי וייטנאם וניקסון, מאמן אגדי ששיחרר אותו בערבות, סיפורים על היותו קומוניסט, כישורים של אמן כדורסל. לדאבונו, לכל אלו נלווה גוף שברירי במיוחד שהותיר שאלה נצחית: כמה גדול הוא היה אלמלא הסתכם שיאו בשנתיים בלבד?

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ביל וולטון חוסם שחקן יריב במשחק ב־1977. "אני מתחרט שלא הייתי אדם טוב יותר, שחקן טוב יותר"
ביל וולטון חוסם שחקן יריב במשחק ב-1977. "אני מתחרט שלא הייתי אדם טוב יותר, שחקן טוב יותר"צילום: AP

3.11.1989 כשהוא רחוק שנתיים וחצי ממשחקו האחרון, ביל וולטון עמד במרכז המגרש בקוליסאום של פורטלנד ודיבר על הזמנים הטובים והרעים. הוא הגדיר את הקריירה שלו כ"מסע מוזר וארוך", הודה לאוהדים ולחברים לקבוצה לשעבר, מיעט לחייך ונראה מהורהר כשסיפר על תקופתו בטריילבלייזרס. "הייתי רוצה שזה יימשך יותר זמן", אמר על הרומן בינו לבין אורגון, שנמשך חמש שנים, "לצערי זה לא קרה".

ההיסטוריה של הבלייזרס תספר לעד מה כן קרה כשוולטון היה בעיר: אליפות ראשונה ואחרונה עד כה, כדורסל מרגש ותחושת "בלייזרמאניה" כללית. אלא שבמקביל קרו דברים נוספים, כאלה שיהיו שלובים לעד בדמותו המורכבת של וולטון - שבשנות השבעים והשמונים דילגה כל כך הרבה בין תוויות של "טוב" ו"רע" עד שלאיש כבר לא נותר כוח לתייג. במיוחד אחרי שהמציאות, שפירקה בשיטתיות את גופו, היתה חזקה ואכזרית יותר מכל סטיגמה שהודבקה לו.

וולטון היה מכור לכדורסל מגיל צעיר. הוא צמח לגובה מוקדם, אבל בניגוד לגבוהים אחרים, לא הגביל עצמו להגדרות התקופתיות של המשחק; הוא לא היה גמלוני, לא נתקע באזור הצבע וידע לתרגם את העובדה שהוא רואה את המשחק מלמעלה למסירות חכמות. הוא היה כל כך טוב, שעוד לפני שסיים בית ספר יסודי כבר התרוצץ בין חמש מסגרות כדורסל במקביל. במקרה של התנגשויות לו"ז, היה משחק לעתים מחצית אחת בלבד כדי להספיק למסגרת הבאה.

וולטון עם המאמן ג'ון וודן. "זה כנראה היה אחד מימיו העצובים ביותר של וודן, כשהוא בא לשחרר אותי מהכלא בערבות"
וולטון עם המאמן ג'ון וודן. "זה כנראה היה אחד מימיו העצובים ביותר של וודן, כשהוא בא לשחרר אותי מהכלא בערבות", הוא סיפרצילום: REUTERS

הוא לא היה הספורטאי הטיפוסי במגרש, ובטח שלא מחוצה לו. הילד המגמגם, בנם של עובד סוציאלי וספרנית, הפך לצעיר עם דעות מוצקות לגבי מה שקורה בעולם. "גדלתי כשהוריי ומאמניי מעודדים אותי לפקפק בסמכות, לחשוב בעצמי, לגבש דעה", סיפר ל־ESPN. כשהדעות גובשו, הוא השמיע אותן בקול: כששיחק באוניברסיטת UCLA, אף נעצר בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם.

"זה כנראה היה אחד מימיו העצובים ביותר של קואץ' ג'ון וודן כשהוא בא לשחרר אותי מהכלא בערבות", סיפר וולטון בדיעבד, "הוא אמר 'ביל, אני חושב שיהיה עדיף שבמקום להשתתף בהפגנות תכתוב מכתבים'. אז לקחתי נייר מכתבים מהמשרד שלו, כתבתי מכתב לנשיא ניקסון והפצרתי בו להתפטר. קואץ' כל כך כעס. הוא אמר 'אין סיכוי שתשלח את זה, נכון?'. אמרתי שברור שכן, ושלחתי. זמן קצר לאחר מכן ניקסון התפטר. וודן צדק, כרגיל". ומבחינת וולטון, צדק היה ערך עליון. "אם אינך חלק מהקרב, זו אנוכיות בלתי מתקבלת על הדעת", הסביר כשנשאל אם אין סתירה בין האקטיביות הציבורית שלו למעמדו כספורטאי, "אני פשוט אדם שבמקרה משחק כדורסל".

וולטון לא היה סתם אדם שמשחק כדורסל - הוא היה כדורסלן שהפך את המשחק לאמנות של ממש. יכולתו לתפוס את הריבאונד ולסובב את גופו לצד השני כשהוא עדיין באוויר הפכה אותו למקור בלתי נדלה של התקפות מתפרצות, עם מסירות ארוכות קדימה. "הוא היה מגדל פיקוח שדרכו הריצו גם את ההגנה וגם את ההתקפה", קבע בוב ריאן מ"בוסטון גלוב", "מעולם לא היה כזה שחקן". ספרי ההיסטוריה יגבו את ההצהרה: וולטון הוא מהאחראים המרכזיים לרצף הניצחונות הארוך ביותר בכדורסל הגברים במכללות (88). במשחקים בהם שיחק הציגה UCLA מאזן 4:86, כשהוא מוחק שיאים שקבע אלילו, קארים עבדול־ג'באר.

לאיש לא היה ספק באיזה מקום ייבחר כשסיים את קריירת המכללות ב־1974. לעומת זאת, ביכולתו לעמוד בעומס של 82 משחקים הוטל ספק מיידי; כבר בקריירת התיכונים הספיק לעבור ניתוח בברכו ולשבור רגל, קרסול ומספר עצמות בכף רגלו.  במכללות ישב חצי שעה מדי יום עם קרח על הברכיים בשל טנדניטיס וסבל מכאבי גב. בשתי עונותיו הראשונות בפורטלנד החמיץ 78 משחקים עקב שלל פציעות, מבוהן עד גרוגרת. את הבוהן, אגב, פצע כשהתנגש בממטרה. "הוא היה אתלט נהדר, בעל זריזות, קואורדינציית עין־יד, ראיית משחק יוצאת דופן", הגדיר זאת דייויד הלברסטם, מחבר הספר "Breaks of the game", "היו לו את כל התכונות הנהדרות הללו, וגם את הרגליים של סבתא שלך".

תחילת הרומן בין וולטון לסביבתו החדשה לא רמזה על אופוריה. בריאיון טען כי הוא חש שבפורטלנד "סובלים אותו, לא ממש מקבלים". הוא חשד בעיתונאים מקומיים מאחר שהרגיש כי הם חושדים בו, בגלל הצורה בה התבטא, חולצות הפלנל שלבש, האנשים עמם התרועע. על פי האגדה, היתה תקופה שה־FBI צוטט לטלפון שלו מאחר שהתגורר עם ג'ק סקוט, שנחשד בקשרים עם צבא השחרור הסימביונזי ובכך שסייע בבריחתה של פטי הרסט - קורבן חטיפה שבהמשך הצטרפה לחוטפיה, שדדה בנק והפכה למבוקשת. "האשימו אותי שאני קומוניסט, שהחבאתי את פטי הרסט ולקחתי סמי הזיה לפני משחקים", אמר וולטון.

כשחזרו לדבר על כדורסל, הוא הואשם בדברים נוספים; העובדה שבאותה תקופה התקשו רופאי הקבוצות לזהות שברי מאמץ גרמה לכך שהסביבה נתנה לו תחושה שהכל בראשו. אוהדים שמאסו בחיסוריו התכופים עקב דורבנים ברגליו אף הופיעו למשחקים עם טי־שירט שעליה כתוב "לוולטון יש דורבן במוח".

לעתים נדירות מצליחים בספורט לכלוא ברק. ב־1976/77 זה מה שקרה בפורטלנד: השילוב של וולטון הבריא עם המאמן ג'ק רמזי הסתיים באליפות, אחרי 2:4 בגמר מול פילדלפיה של דוקטור ג'יי. וולטון, שסיים את המשחק האחרון עם 20 נקודות, 23 ריבאונדים, 8 חסימות ו־7 אסיסטים, זכה ב־MVP. "מעולם לא אימנתי שחקן, מתחרה או אדם טוב יותר מביל וולטון", קבע רמזי באותו ערב.

הקביעה הזו החזיקה מעמד 60 משחקים בעונה שלאחר מהן, בהם הציגה האלופה מאזן 10:50. בנקודה הזו, הכל קרס; קודם כל וולטון עצמו, שהחל לצלוע מבלי שהרופאים יבינו למה. הוא חזר לסדרת הפלייאוף מול סיאטל אחרי שהסכים לקבל זריקה לאלחוש מקומי, רק כדי לזכות בתיאור "צלע כמו סוס חבול שמסוגל להישבר בכל רגע" בדיווח של ה"אורגניאן". אחרי הדחה מוקדמת מהפלייאוף וכמות מגונה של צילומי רנטגן, נמצא שבר בעצם הסירה. 

בדיעבד, השבר היה בעל משמעויות נרחבות בהרבה. וולטון, שלטענתו הרגיש לחץ מצד רמזי ורופא הקבוצה רוברט קוק לקבל זריקות, טען כי ניתנו לו חומרים שהחמירו את מצבו. הוא דרש טרייד ותבע את המועדון, את קוק ואת מאמן הכושר רון קולפ, מידידיו הקרובים במועדון, על רשלנות בטיפול. כעבור שנה ללא כדורסל עבר לסן דייגו, משאיר שובל של הלם ומרמור מאחוריו. "לא הייתי לבד בעניין הזה", יכתוב על כך באוטוביוגרפיה שלו, "אני חושב שגם האוהדים והתקשורת בפורטלנד רצו לראות אותי עוזב".

בקליפורניה שמחו לראותו מגיע, עד כדי כך שהחתימו אותו על חוזה שיא באותם ימים - חמישה מיליון דולר לשבע שנים. וולטון החל להתלבש בצורה שונה, הסתובב עם אנשים חדשים ואפילו התנהג אחרת. "הייתי במאזן 10:50 לפני שנפצעתי", אמר כשהוצג בקליפרס. אחד השחקנים הקבוצתיים בהיסטוריה עבר בלי לשים לב מלשון רבים ליחיד. כנראה שגם מקומו בהיסטוריה כאינדיבידואל היה בכיר בהרבה, אם רק הפציעות לא היו עוברות איתו: בעונתו הראשונה בסן דייגו שיחק 14 משחקים, לפני שהחמיץ שתי עונות מלאות. הוא שמע מרופאיו שאין סיכוי שיחזור לשחק, עד שהקשת הגבוהה בכף רגלו - שעל פי החשד הפכה את העצמות לפריכות במיוחד - הונמכה בניתוח. בתחילה הורשה לשחק משחק אחד בשבוע, עד שהתקדם ל־67 משחקים ב־1984/85.

בקיץ 85' הגורל חס עליו, כשהעניק לו הזדמנות נוספת ואחרונה להיות חלק מקבוצה מנצחת. מי שלא מאמין בגורל יגיד שרד אאורבך היה זה שריחם על וולטון, כשהחליט לחתום בעצמו על הטופס הרפואי של הסנטר לפני שהצטרף לבוסטון. "הייתי צריך לעבור בדיקות רפואיות", סיפר וולטון לפני שלוש שנים, "שמעתי את הרופאים מתלחשים 'מה נגיד לרד? אין שום סיכוי שנעביר אותו, הוא שבור לגמרי'. ואז רד התפרץ פנימה עם הסיגר וצעק 'זוזו מכאן, אני אחראי. וולטון, אתה מסוגל לשחק?'. אמרתי לו שאני חושב שכן, אז הוא הכריז: 'האיש הזה בסדר גמור. קדימה, יש לנו משחק'".

כששוחק המשחק האחרון של אותה עונה וולטון שוב היה אלוף, הפעם כשחקן השישי של אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. הוא פרש אחרי 14 שנים ב־NBA, במהלכן החמיץ 762 משחקים בגלל פציעות - שווה ערך לתשע עונות. הוא הפך לאחד השדרים הטובים בטלוויזיה ולאיש כדורסל אהוב בכל מקום, אבל במקום ספציפי אחד נזקק לסגירת מעגל. ב־2009, אחרי שנתיים וחצי בהן בקושי הלך עקב בעיות גב שגררו ניתוחים וסכנות חיים מוחשיות, הוא טס לפורטלנד לאירוע גיוס כספים של הבלייזרס. בזמן הנחיתה, הוא לא הצליח לעצור את הדמעות. "אני מתחרט שלא הייתי אדם טוב יותר, שחקן טוב יותר", אמר אז, "אני מצטער שנפצעתי. אני מתחרט על הנסיבות בהן עזבתי כאן. האהבה שהאוהדים העניקו לי זה משהו שלא יכולתי להחזיר ושתמיד יכתים את נשמתי. הייתי רוצה לעשות הרבה דברים מחדש, אבל זה בלתי אפשרי". 

כנראה שבעולם מקביל, וולטון היה אחד הסנטרים הטובים בכל הזמנים במשך הרבה יותר משתי עונות וחצי, ופורטלנד לכל הפחות הכפילה את מניין האליפויות שלה. בינתיים, בעולם הזה, תימשך תהיית "מה היה קורה אם". במקרה של וולטון, היא בלי ספק אחת הגדולות בהיסטוריה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ