השבוע לפני 36 שנה |

"הייתי משנה את הכל": על גבי האכזבה האולימפית שלהם נבנתה "אומת הג'ודו" הישראלית

אדי קואז ומשה פונטי היו מראשוני הג'ודוקא הישראלים במשחקים האולימפיים. את הלקחים מהניהול הכושל שחוו בלוס אנג'לס 84' כספורטאים, הם יישמו על הדורות הבאים

איתמר קציר
איתמר קציר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אדי קואז (שני משמאל). "היו חוויות על חוויות עוד לפני התחרות"
אדי קואז (שני משמאל). "היו חוויות על חוויות עוד לפני התחרות"צילום: אלבום משפחתי
איתמר קציר
איתמר קציר

4.8.1984 עד סוף שנות ה-80, הג'ודו הישראלי לא היה קרוב להיות מה שהוא היום. הענף היה כמעט אנונימי בארץ, עם מעט מועדונים, והשאיפות עדיין לא היו בשמים. "הג'ודו נוהל על ידי הדור ההתחלתי. זה לא שלא אהבו אותו, אבל לא היה להם את המעוף להתפתח, לעשות ממנו אימפריה", מספר אדי קואז, שהיה הג'ודוקא הבכיר בנבחרת בתחילת ובאמצע שנות ה-80, "היתה נבחרת קטנה, ומי שהיו בה זה משוגעים לנושא. עשינו את הכל באהבה, ובהתנדבות אפילו - לא קיבלנו לא שכר, לא ספונסרים, כלום".

גם בלי שכר ובלי תנאים, קואז - שלימים יהפוך ליו"ר איגוד הג'ודו, תפקיד בו החזיק 14 שנים - הצליח להגיע למשחקים האולימפיים ב-1984, במשקל עד 60 ק"ג. לצדו הגיע גם משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו הנוכחי, שהתחרה במשקל עד 78 ק"ג. שניהם לא הצליחו במיוחד במשחקי לוס אנג'לס, אבל עבור שניהם היתה זו נקודת תפנית, שתשנה בעתיד גם את פני הג'ודו הישראלי. "אם לא הייתי משתתף באולימפיאדה הזו", מצהיר פונטי, "כנראה שלא היה את משה פונטי בספורט הישראלי".

פונטי וקואז לא היו הג'ודוקא הראשונים שייצגו את ישראל באולימפיאדה. לכבוד הזה זכה יונה מלניק, שהתחרה במונטריאול 1976 ואחר כך הפך למאמן הלאומי. הוא גם זה שהדריך את קואז בילדותו בפתח תקוה והוביל את הנבחרת לקראת משחקי לוס אנג'לס 1984. "יחסית לדורו הוא היה אחד המאמנים הטובים, לא רק בג'ודו, אלא בכלל", מעיד עליו קואז.

קואז עצמו הגיע למשחקים כספורטאי בינלאומי, שזכה במדליות בטורנירים בחו"ל והציג יכולת מרשימה, חריגה ברמתה נכון לישראל של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. הוא ופונטי היו טובים מספיק כדי להגיע למשחקי מוסקבה 1980, אך ישראל הצטרפה לחרם על ברית המועצות וההזדמנות ירדה לטמיון. השניים נאלצו לחכות עוד ארבע שנים, והפעם הצליחו להגיע למשחקים האולימפיים. ואפילו מוקדם מאוד.

משה פונטי. "הזמן הזה שהיינו שם פשוט הוריד לנו את כל המתח"צילום: אלבום משפחתי

"באנו ללוס אנג'לס הרבה קודם, אז היה לנו זמן להסתובב בכפר האולימפי", נזכר קואז, "היינו המשלחת הראשונה, אז בשום מקום לא היה לחץ. היו חוויות על חוויות עוד לפני התחרות". קואז זוכר את השבועות בלוס אנג'לס לפני המשחקים כחוויה חיובית. "קודם כל המפגש עם כל הספורטאים הגדולים שאתה רואה אותם בטלוויזיה, ופתאום אתה יחד איתם בקוקטייל ואתה לא יודע עם מי להצטלם קודם", הוא נזכר, "זה עוד משהו חווייתי ומרגש".

החוויה של פונטי היתה שונה בתכלית. "הגעתי לשם שלושה שבועות לפני הקרב שלי, היינו ראשונים בכפר", הוא מאשר, "מה שנותר לנו זה להשתעמם ולהסתובב. כל ערב מסיבה של הוועד האולימפי, שקבע אותן כדי לגייס כספים. פגשנו את או.ג׳יי סימפסון עם אשתו שנרצחה, את מארק ספיץ וגדולי הספורט האמריקאי. אם לא היתה לנו מסיבה, אז היינו יוצאים. הזמן הזה שהיינו שם פשוט הוריד לנו את כל המתח שבאנו איתו. עלה, ירד, עלה, ירד, כך שלושה שבועות".

זה השפיע על השניים באופן שונה גם בזמן אמת. קואז ניצח בשני קרבות לפני שהפסיד ברבע הגמר לזוכה במדליית הארד, ניל אקרסלי הבריטי, והודח מהתחרות. פונטי, לעומתו, הפסיד כבר בקרב הראשון למישל נובאק הצרפתי, שימשיך לזכייה במדליית הארד. "הקרב הזה לימד אותי המון", הוא אומר, "להיות מאמן הרבה יותר טוב ממה שהייתי כספורטאי. הייתי ספורטאי טוב, אבל היתה לי הכנה לא טובה. לא ארחיב יותר מדי, כי זה בכל זאת גם אחריות שלי, אבל לא יכולתי להיות אחראי על היציאה של המשלחת. זה מאוד פגע בי".

הקריירה האולימפית של פונטי כספורטאי הסתכמה בקרב אחד. ההשפעה היתה מכרעת על המשך הקריירה שלו, כמאמן וכמנהל. "באופן אישי, הבנתי שבתור ספורטאי לא עשיתי את מה שחשבתי שצריך לעשות, ואמרתי, 'אני חייב לעשות משהו משמעותי'", נזכר פונטי, "הייתי בגיל 28 וחצי, ולא יכול להיות שבחצי מהחיים שלי עשיתי ג'ודו, ולא השגתי דבר. החלטתי שאעשה זאת כמאמן. זה מה שקרה. בחרו בי כמאמן ועשיתי את מה שצריך לעשות, כי כמאמן הבנתי הרבה דברים שאני צריך לעשות. דברים שלא עשיתי כספורטאי, או שלא עשו איתי".

מיד אחרי האולימפיאדה פנה פונטי לאימון. הוא הדריך את נבחרת ישראל בנוער, שם פגש בחניך אורן סמדג'ה. כשמונה למאמן נבחרת הבוגרים ב־1988, לקח את סמדג'ה איתו. ב־1992, יום אחרי שיעל ארד זכתה במדליה האולימפית הראשונה של ישראל, עשה זאת גם סמדג'ה. הג'ודו הפך לכוח משמעותי, ובניגוד לשבועות בהם הוא וקואז בילו בלוס אנג'לס, פונטי גם דאג למנוע מסמדג'ה לצעוד בטקס הפתיחה, ושיגיע לברצלונה רק יומיים לפני התחרות. "הוא ישר נכנס לתחרויות ולא עלה וירד במתח, אלא נשאר ברמת מוכנות גבוהה מאוד. לכן ככה הוא נראה. הוא היה מכונה".

לא סתם הפכו קואז ופונטי למנהלים הדומיננטיים ביותר בג'ודו הישראלי. גם קואז פרש מעט אחרי האולימפיאדה, לאחר שהפך לאב. הוא הקים את אגודת הג'ודו "ג'ודוקאן" שהפכה למעצמה, ושינה את מבנה הג'ודו בישראל. "גרמתי לכך שכל שבוע היתה תחרות, כל שבוע", אומר קואז, "אחר כך עברנו לכל שבועיים ולתחרויות לילדים לנוער. שגיא מוקי וכל הילדים של היום גדלו שם. זה היה איזה 15 שנה, ולאחר מכן פונטי המשיך את זה מאיפה שהפסקתי, עם שינויים כאלה ואחרים. החבר'ה האלה, שגדלו אז, נותנים תוצאות היום, עם ספורטאים לשעבר כמו אורן, פונטי ואני. אנשים שמבינים וחיים ג'ודו, זה מה שחשוב. לא בכל הענפים המנהלים הם אנשי מקצוע".

קואז (מימין). "אנשים שמבינים וחיים ג'ודו, זה מה שחשוב"צילום: אלבום משפחתי

קואז, שמונה לתפקיד היו"ר ב־1996, הודח ממנו על ידי בית המשפט המחוזי שפירק את האיגוד בעקבות מה שהגדיר "ניהול כושל". ב־2012 לקח פונטי את המושכות, ולדבריו, לכישלון כספורטאי אולימפי היתה גם כאן השפעה רבה. "האולימפיאדה בלוס אנג'לס השפיעה עליי, מה לא לעשות כמנהל", הוא אומר, "כספורטאי לא קיבלתי את היחס הנכון. ספורטאי שמגיע לאולימפיאדה הוא המלך מבחינתי. עד שהוא לא מגיע אליה, צריך להתעקש, לכעוס ולהעמיד במקום, אם צריך. כשהגעת לאולימפיאדה, אתה צריך לדעת שאתה מלך, שתקבל הכל, שלא יכעסו עליך. כל בקשה של אורן, תמיד נתתי לו להרגיש שהוא יקבל אותה. זה לא קרה בלוס אנג'לס. הרגשנו שאנחנו עול על המשלחת. מזה למדתי כמאמן וכמנהל. הייתי משנה את הכל, את כל תחום הניהול של המשלחת באולימפיאדה ההיא".

פונטי וקואז, שהפכו בימיהם באיגוד ליריבים פוליטיים מרים, מעידים כי דברים לא באמת השתנו אחרי לוס אנג'לס, אלא נדרשו שמונה שנים ושתי מדליות אולימפיות כדי שישראל תתחיל לראות בעצמה "אומת ג'ודו". אך דווקא חוסר ההצלחה היחסי במשחקים בהם השתתפו, הוא שעיצב את פני הג'ודו הישראלי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ