אליפות צהובה

בין מאניה לדיפרסיה

אוהדי מכבי ת"א היו עסוקים ביום שני ביצירת אלבום האליפות האישי שלהם, אך לצד שיכרון החושים, עליהם לזכור רק שם אחד - טון קאנן

תמיר כהן
תמיר כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
תמיר כהן
תמיר כהן

על מנת להבין רגע מאושר צריך לחזור אחורה. צריך להביט בעיניים מפוכחות ברגעים שהביאו אותך לעוצמת אושר כזו – ואושר הוא יחסי, הוא תמיד יעמוד בקשר ישיר למידת הסבל שחווית בעבר. כדי להבין מה הרגישו עשרות אלפי הצהובים ביום שני באיצטדיון רמת גן צריך לחזור אחורה. או יותר נכון, צריך לרדת למטה. הרבה למטה.

מבחינתי, למקום הכי נמוך בתל אביב הגיעו הצהובים בתחילת 2006. מה שהתחיל בשלט הזוי של כמה אוהדים בשער 11 הסתיים במינויו של טון קאנן. האוהדים ביקשו, מישהו לחץ, אחר גזר קופון וההולנדי החמוד עם החליפות בעלות היותר מדי חלקים למזרח התיכון עמד על הקווים בשלהי עונת הגלקטיקוס. זה היה מביך. זה היה עצוב. זה היה שפל. הקוריוז ההולנדי (שבינתיים הצליח בקפריסין) סימל את כל מה שקרה לקבוצה ההיא מאז הבלחת האליפות של 2003: קבוצה שלא חושבת קדימה, שאיבדה מכבודה, שמרימה את הפסולת שהשאירה אחריה בית"ר ירושלים, קבוצה ששחקנים מעדיפים לחתום במקומות אחרים במקום ללבוש את הצהוב-הצהוב שלה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ