פרשנות |

סופה של ברצלונה כפי שהכרנו אותה

התבוסות לבאיירן מינכן היו ההתחלה, מחלתו הקשה של המאמן היא מכה ניצחת. ברסה אולי תהיה קבוצה גדולה, אבל זו תהיה ברסה אחרת

עוזי דן
עוזי דן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עוזי דן
עוזי דן

1. כשנוחתות חדשות רעות באמת - מחלה חשוכת מרפא, תאונה, אירוע מטלטל חיים, מוות - הן מכניסות אותנו לפרופורציות לגבי כל השאר, לרבות דברים שביום־יום נראים חשובים. כדורגל, למשל. לטיטו וילאנובה נאחל הצלחה במאבק הכי חשוב שלו, בריאות טובה וחיים ארוכים.

זה עצוב, אבל החדשות כי וילאנובה נזקק לטיפולים נוספים ואינו יכול להמשיך בתפקידו הן במידה מסוימת כתובת שהיתה על הקיר. ברצלונה טעתה בינואר כשהחליטה לחכות לו אחרי שנה וחצי של מאבק בסרטן ומינתה זמנית את ג'ורדי ראורה. בזמן שהמסר שהועבר היה כי “הבריאות של טיטו היא הדבר החשוב באמת”, בשטח ברסה עשתה בדיוק ההיפך. חזרתה של המחלה היא סימן עגום. החיים והבריאות של וילאנובה באמת חשובים מכל משחק ומכל תוצאה. לכן ברצלונה לא היתה צריכה לאפשר לו לחזור, גם אם זה מה שרצה. הלחץ שהופעל עליו היה כבד מדי, השיבה לקווים ולאימונים היתה תובענית מדי. ייתכן שהדיאגנוזה היתה זהה גם אם היה נח וחי בצורה רגועה יותר, אבל אז מצבו ומצבה של ברסה כקבוצה היה טוב יותר היום.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ