המהפכה האנגלית

הודג'סון ביסס את הנבחרת על יתרונות הכדורגלן האנגלי ולא ניסה לאלץ את שחקניו לשחק באופן זר להם, ובכך יצר סיכוי לשנים הבאות

שאול אדר
לונדון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שאול אדר
לונדון

לפני המונדיאל ציינו רבים כי הציפיות המינימליות שיש הפעם מאנגליה מהוות יתרון עבור הנבחרת, אחרי שציפיות מופרזות חיבלו בה בעבר. משפט אחד, ושתי טעויות. ראשית, הציפיות המופרזות היו בעיה קטנה יחסית בשלל הצרות של אנגליה. שנית, לא מדובר בציפיות נמוכות, אלא במשהו חמור בהרבה — חוסר עניין.

אחרי שורת תצוגות מחרידות שהגיעו לשיאן בעשור של משחקי 0–0 נוראיים — לרבות מול ישראל ב־2007, אלג'יריה ב־2010 ואיטליה ב־2012 — הפכו משחקי הנבחרת לאירוע לא מושך שההתאחדות התקשתה למכור לו כרטיסים. גם אז, ללא לחץ כביכול, הכדורגל היה לרוב אטי, דל, משעמם וקשה לצפייה. אנגליה סבלה משתי בעיות של ממש: מספר קטן יחסית של כדורגלנים מעולים ואי הפקת המירב משחקניה. הצרה הראשונה מורכבת מאוד. השנייה נסובה סביב העובדה שהנבחרת לא ניצלה את יתרונות הכדורגל האנגלי והליגה האנגלית — מהירות, משחק התקפי, רוח לחימה ואומץ.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ