לא מחויב המציאות |

אוהד ליוורפול, או לפחות אחד שחושב שהוא כזה

הקלות הבלתי נסבלת שבה ישראלים מאמצים את ה"אנחנו" של קבוצות אחרות בעולם, ראויה למחקר ברמה של דוקטורט

איתי מאירסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתי מאירסון

בחמישי בערב, כשליוורפול הבקיעה את ה־4–3 המהפנט בתוספת הזמן נגד דורטמונד, קמתי מהכיסא מול הטלוויזיה וצעקתי "וואו". שתי שניות לאחר מכן — עוד לא נולדה חבילת הטריפל שתפתור את הדיליי בין יס להוט — נשמעה מהמרפסת ממול הצעקה "יש!". אוהד ליוורפול, אלא מה. או לפחות אחד שחושב שהוא כזה.

הקלות הבלתי נסבלת שבה ישראלים מאמצים את ה"אנחנו" של קבוצות אחרות בעולם, ראויה למחקר ברמה של דוקטורט. ערוץ הספורט הוא נושאו הראשי של הדגל הזה — דגל ניתוק חובבי הכדורגל הישראלים מהכדורגל הישראלי — ובהתאם, שניים מהפנים העיקריים שלו מצהירים על עצמם כאוהדים של ליוורפול (אלי אילדיס) וצ'לסי (מירי נבו). לא "מחבבים", לא "מסמפטים" ולא "אוהבים" — אלא "אוהדים". כך הם אומרים, כך הם מרגישים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ