בעובי הקורה |

מי שלא קופץ, חוגג

אין תחום בו מושקעות יותר אנרגיות יצירתיות מאשר חגיגות השערים: שחקנים יורים באוהדים, משתינים על דגל הקרן, משחקים באולינג, זורקים רימון, מנענעים עריסה. ועכשיו הופיעה אופנה חדשה - להרים ידיים ולבקש סליחה - והיא פותחת שער לעולם חדש של חגיגות

ניר הופמן
ניר הופמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניר הופמן
ניר הופמן

את המקום בו ניתן לחזות בשיא היצירתיות האנושית לא תמצאו באמנות, או בבידור, או בפרסום. אין תחום בו מושקעות יותר אנרגיות יצירתיות מאשר הכדורגל. לא בכל מה שקשור להבקעת גולים – אלא בחגיגה שאחרי. מה לא עשו שחקנים אחרי שהבקיעו גול? עשו הכל. עשו "ירי באקדח", "ירי ברובה", "ירי בנשק אוטומטי", "ירי בחץ וקשת"; הורידו חולצה, הרימו חולצה, החליפו חולצה, שמו מסיכה; הוציאו מהמכנסיים מוצץ, הוציאו מהגרביים כיפה, הוציאו מהנעליים שיחות טלפון; שלפו את דגל הקרן, שלחו אגרוף לדגל הקרן, השתינו כמו כלב על דגל הקרן. צחצחו זה לזה את הנעליים, דגו זה את זה, זרקו רימון זה על אלה, הפילו ב"באולינג" זה את אלה; הקדישו את הגול לאבא, הקדישו אותו לחבר המת, הקדישו לאלוהים, הקדישו ל"שמנמונת"; שכבו, רקדו, זחלו, קפצו, גלשו, שחו. כולם מכירים את חוק מספר 34 שאומר ש"אם זה קיים, יש את זה בפורנו". מעטים מודעים לסעיף קטן 34 ג(א): אם כדורגלן מסוגל לחשוב על זה – חגגו ככה גול.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ