בעובי הקורה

החורף של הגברים: אייל ברקוביץ' כמשל

בתקופה הזו, כשהגיבורים מסביבנו נושרים כמו העלים בשלכת, הדוגמה של אייל ברקוביץ' מזכירה לנו שאפשר לאהוב את היצירה גם כשלא מחבבים את היוצר

ניר הופמן
ניר הופמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ניר הופמן
ניר הופמן

כשהייתי נער, איל ברקוביץ' היה הכדורגלן הגדול בעולם. אוקיי, אולי היו טובים ממנו, אבל הוא היה האהוב עליי ביותר, אז מבחינתי הוא היה הטוב מכולם. עקבתי אחריו לאן שהלך, הערצתי את הדשא עליו דרך, ראיתי כל משחק שלו שיכולתי לראות, בכל מקום בו הוא שיחק.

בעיניי, איל ברקוביץ' היה גאון. מה רבה היתה אכזבתי, אם כן, כשהוא פרש ממשחק והתחיל להתברר כלא כל כך גאון מחוץ למגרש. היו לכך סימנים מקדימים כמובן, אי-אילו משחקי תופסת עם איציק זוהר או שעשועי ראש עם ג'ון הארטסון, שרמזו שאולי יש משהו בטיפוס הזה שלא תואם במדויק את הגאונות שלו במשחקים; אבל רק אחרי שהוא פרש התחיל להתבהר הפער האדיר בין החוכמה המפעימה שלו, ראיית הנולד ויכולת הקריאה הנפלאה של הסיטואציה על הדשא, לבין ה... ההיפך מכל זה, בכל מישור אחר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ