ניר צדוק
ניר צדוק

1. הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים הן ההוכחה לכך שלפעמים שני גופים יכולים להיות בו זמנית באותו מקום ובמקום אחר לגמרי. רגע לפני שהכל נגמר, הן משחקות פחות או יותר באותה צורה - זו כמו זו מעדיפה את הכדור ברגליים של היריבה, בשאיפה לחטוף אותו ולצאת להתקפות מעבר מהירות. דווקא הדמיון הסגנוני הזה, גם אם ברמת גימור שונה, מחדד את ההבדלים באופן שבו הקבוצות נתפשות. במקרה של באר שבע, שלא תמיד דגלה בשיטה הזו, הדבר נחשב להברקה - עדות לחשיבה הרבה שמושקעת בקבוצה וליכולת לבצע התאמות בעונה שבה דברים רבים השתבשו. במקרה של בית"ר, אותו סגנון בדיוק הוא דווקא הוכחה לפסיביות, שלא לומר מקריות. הדבקות בו - לא משום שמדובר באמת, אלא תוצר של הזנחה מתמשכת. בבאר שבע, אומרים, זה מה שקורה כשיש מאמן. בבית"ר - מה שקורה כשאין מאמן, לפחות לא על הספסל. באר שבע היא שיר הלל לברק בכר. בית"ר - לשחקנים, שבזכות הכישרון הצליחו להתגבר על אינטלקט כדורגל נמוך כביכול ולייצר תחרות למרות הכל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ