בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיבת החמש מחזור 5: ככה צריכים לשחק כדורגל

8 משחקים בשלוש שעות, מעבר ממשחק למשחק כמו בימים הטובים של "שירים ושערים", ולא פחות דרמות, הפתעות ושערים גדולים - ליגת העל במגרש של הגדולות

תגובות

1. מחזור אמצע השבוע דופק את שעון הכדורגל הפנימי של האוהד הממוצע. זכרונות ההפסד באמצע השבוע ילוו את האוהד לאורך כל סוף השבוע, לפחות עד המשחק הבא. אחרי הפסד במחזור רגיל שמתקיים בשבת, האכזבה והתסכול משתלבים יחד עם תחילת השבוע והחזרה לעבודה. הפסד אמצע השבוע מבלבל: מצד אחד שמחים שהשבוע סוף-סוף נגמר, אבל מצד שני, לא באמת יכולים להתקדם ולהמשיך הלאה עד שלא יגיע התיקון – המשחק הנוסף שישחרר מהתחושה המעיקה של ההפסד. אבל אם יש משהו שאפשר לקחת מהמחזור המיוחד שהתקיים אתמול (רביעי) זה את העובדה ששמונה משחקים שוחקו בשלוש שעות – ככה צריכה להיראות ליגת העל. שלוש שעות של משחקים רצופים עם קפיצות ממשחק למשחק ולא מחזור שנפרש על פני משלושה ימים. בהתאחדות כמובן שיבואו ויסבירו שמדובר באינטרס כלכלי לקבוצות, אבל את אוהדי הכדורגל, שקיבלו הצצה לדרך בה שיחקו פעם, זה לא באמת מעניין.

2. בדקה ה-82 הפועל באר שבע יכולה היתה לגמור את המשחק מול הפועל תל אביב בבלומפילד. שלושה שחקני התקפה מצאו את עצמם מול שני שחקני הגנה אדומים בלבד ובסוף המהלך המגומגם ההוא, הכדור הגיע לאבו-לאבן, אחיינו של שחקן באר-שבעי אחר שידע מה לעשות במצבים כאלה, שבעט חלש ליד הקורה. באותו הרגע, כל מי שמכיר את הגנום שמרכיב את המועדון שנקרא הפועל ת"א כפי שהוא נראה בעשור האחרון אחרי הטרנספורמציה הגוטמנית והקשטנית, ידע שזה ייגמר בניצחון.

ההימור הטבעי היה שזה יהיה שוב טוטו תמוז או עוד דרדל'ה של דמארי. אבל זה נגמר בשער ניצחון אופייני יותר, שער נגיחה של פרנסמן שהזכיר את כל שערי הנגיחה ממצבים נייחים של טל חן, שמעון גרשון, וואליד באדיר ודה סילבה. וזה ההבדל בין הפועל למכבי של השנים האחרונות; אצל הפועל אתה יודע שזה יגיע בסופו של דבר, אצל מכבי, במקרה ואתה שייך למחנה הצהוב, אתה יכול רק לקוות. הצהובים שוב מסתכלים מלמטה על האדומים.

נמרוד גליקמן

3. במכבי ת"א לא התרגשו יותר מדי מההפסד לרמת השרון כי אולי בכל זאת, במועדון מקרית שלום זוכרים את הסטטיסטיקה לפיה הקבוצה מאוד מתקשה מול העולות החדשות. אמנם את משוכת ראשון לציון הם צלחו במחזור השלישי אבל בשנים האחרונות הפכו העולות החדשות לכבשה השחורה של הצהובים (פרט לעונה שעברה בה הפועל רמת גן והפועל אשקלון עלו רק כדי לרדת שוב). כך הוציאו הצהובים רק ניצחון אחד מהפועל עכו בשלוש העונות מאז עלה המועדון לליגת העל, כך הוציאה מכבי רק נקודה אחת מעירוני קרית שמונה בשלושת המשחקים בעונתה הראשונה בליגה ב-2007, וכך היה גם בעונות הראשונות של בני סכנין.

אגב, בעונה שעברה סגרה מכבי חשבון עם הפועל אשקלון שבעונתה הראשונה בליגת העל ב-1998 (הליגה הלאומית דאז) הוציאה ניצחון ותיקו והפכה לקבוצה היחידה אי פעם שמכבי מעולם לא ניצחה אותה. השיא החזיק 13 שנים, עד ה-0:2 של הצהובים בשנה שעברה בבלומפילד. כרגע, אמנם רק לאחר משחק אחד בלבד ביניהן יש קבוצה שמחזיקה בתואר המכובד "הקבוצה שלא הפסידה למכבי ת"א". ברכות לרמת השרון.

ניר קידר

4. בית"ר ירושלים עברה אתמול מבחן והוכיחה שהיא כאן כדי להישאר, לא בליגה, אלא בחלק העליון של הטבלה. משחק בקופסא מול נתניה של ראובן עטר הוא מכשול שכל קבוצה עם יומרות לאליפות מסמנת מתחילת העונה. לבית"ר אין יומרות, בטח שלא לאליפות, אבל הדרך בה שיחקו חניכיו של יובל נעים נתנה חותמת לפתיחת העונה הטובה שלהם. המשחק ההתקפי האמיץ וההגנה היציבה של הירושלמים הראתה שיש למה לצפות בהמשך ושלא מדובר רק בפתיחת עונה על דלקי האנרגיות של האדם שעל הקווים.בבית"ר גם הרוויחו את הקהל ששוב התאהב בקבוצה שלו והגיעה באלפיו לקופסא. הרי מה זה בשבילם לנסוע לנתניה אם המגרש הביתי של הקבוצה נמצא באצטדיון רמת גן?

5. אם בהפועל חיפה רואים בעיקר שחור מפתיחת העונה, אז אצל היריבה העירונית המצב רק קצת פחות קשה- אצלם הצבע הבולט הוא אפור. הכל אפור ברגע שאין יצירתיות ושהכישרון מתחבא. הכל אפור כשאין מחשבה של איך לעשות את הדברים קצת אחרת מלשלוח את טוואטחה על הקו ולקוות שאולי הוא ימצא את הראש של דוואלשווילי, או לחכות לאיזו הברקה של עידן ורד שהולך ונעלם ביער של שחקני הגנה שמכירים כבר את ההטעיות הקבועות שלו.

שרון בוקוב

אז בים האפור של אלישע לוי, איך הוא הרשה לעצמו לוותר על שחקן כמו ישראל זגורי? שחקן צעיר שמגיע אחרי עונת התחשלות לא רעה בהפועל פ"ת, שחקן שיש לו הרבה צבע ויצירתיות ומשהו שחסר בהתקפה של חיפה: כישרון. אלישע אמנם אמר שהוא בונה עליו בתחילת הקיץ, אבל די מהר ויתר על השחקן, שאתמול בשער ניצחון מדהים מול האקסית שלו בשנה שעברה הראה אמנות טיפול בכדור ששמורה לבחור באותו הגובה שהקמפ נואו הוא המגרש הביתי שלו. ההפסד כולו של אלישע.

ועוד אחת בקטנה: מאור מליקסון, שהודיע שישחק בנבחרת פולין (והספיק כבר לחזור בו), הוציא מהארון התגייסות לאומית ופטריוטיות ששמורות לימי מלחמה בציבור הישראלי. זה המקום לשאול את אותו הציבור שכל כך רצה שדה-סילבה הברזילאי, ג'ובאני רוסו הקרואטי ודיוויד בלו (שלמרות יהדותו הוא אמריקאי) ילבשו את הכחול-לבן וישירו את ההמנון – מה ההבדל בינם לבין מליקסון?

שרון בוקוב

בחשיבה רציונאלית אפשר לראות רק דמיון: מדובר בשחקנים שהסיכוי שלהם להוות פקטור בנבחרת האם שלהם הוא קלוש, ושמרגישים במדינה המארחת בית טוב יותר מהמקום בו נולדו. ממדינה שרוב האזרחים בה הם מהגרים ניתן היה לצפות לקצת יותר הבנה, שלא לדבר על פרגון. בסופו של דבר הביקורת ניצחה וחבל, שחקן צריך לשחק איפה שרוצים ומעריכים אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#