בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרחם על דרור קשטן

קשטן לא מוכן לוותר על העקרונות - אלה שהופכים אותו למאובן, אלה שגוזרים את סופו המר והצפוי. אז איך זה שמיום ליום האמפתיה שלי כלפיו רק גוברת?

16תגובות

1. יש ממד מבדח בעניין הזה של ההדלפות. מאמן מכנס שחקנים בחדר הלבשה, מזעיף פנים ומתרה בהם לא להדליף. הוא אומר להם: "תופעת ההדלפות הזו מגעילה אותי. זו בושה וחרפה שאתם מלכלכים על החברים שלכם בעילום שם". ביום שאחרי הוא פותח את כל מוספי הספורט בכל העיתונים ושם כתוב: "תופעת ההדלפות הזו מגעילה אותי. זו בושה וחרפה שאתם מלכלכים על החברים שלכם בעילום שם".

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

הממד המבדח קשור לסוג של אינסופיות, או אולי מעגליות, שכרוכה בתופעה. אדם קורא בעיתון הדלפה שתוכנה הוא בקשה לא להדליף. זה דומה לאדם ששומע ברמקול קול המבקש לא להקשיב להודעה שזה עתה מושמעת. מה שמתעתע זו המציאות שמבטלת את עצמה תוך כדי התרחשותה. הדרישה של דרור קשטן לא להדליף מוצדקת לחלוטין. ובאותה מידה מגוחכת לחלוטין. קשטן חי בהווה, אבל מניח שהשחקנים חיים בעבר, בשנות ה-60', ללא סלולרי, בלי אתרי אינטרנט, בלי הלחצים הבלתי אפשריים של עיתונאים שמקבלים כסף לפי מספר הדלפות בחודש. קשטן מנסה להחזיר את הזמן לאחור - מבקש ממנו לא לנעול כפכפים, לא לענוד עגילים, לא להסתובב עם סלולרי במתחם האימונים, לא להדליף - כשמנוי וגמור שבמאבק הזה הזמן ינצח גם את העקשן שבבני האדם.

אילן אסייג

2. האמת שאני מרחם על קשטן. מדובר באיש מקצוע שמתייחס לעבודתו ברצינות שאינה מובנת מאליה. הוא מסמן סוג של בעל מלאכה שכמו עובר מן העולם - מעין נגר שבונה בשיטתיות ובעקביות את הכיסא שהוא מדמיין לנגד עיניו. הבעיה של קשטן היא שהכיסא המדומיין הוא סטנדרטי ומשעמם, בעיקר כשברקע משיקים את אייפון S4 (ברצלונה). אחרי שנתיים שבהם הפועל תל אביב הציגה כיסאות מתוחכמים, כמעט סנסציוניים, כאלה שנבנו בנאס"א או אצל סטיב ג'ובס שהלך הלילה לעולמו, לפתע נדרשים אוהדי הקבוצה להתאים את ישבנם לכיסא "הישן והטוב" - ולפתע הטוב כבר אינו טוב, ואילו הישן נותר ישן.

מעבר לבעיית הכיסא המדומיין, גם הדרך אחורה - המלאכה עצמה - נראית לפתע בלתי מתקבלת על הדעת. בעולם שמסמן "הליכה קדימה" באמצעות מושגים של ליברליות, חופש, זכויות הגדרה עצמית - מופיע לפתע מעין מאובן כסוף שיער שאוסר על בחורים צעירים לצבוע את הכרבולת בוורוד וצורח עליהם ש"על כל ביקורת שתעבירו בעילום שם, כולם יספגו קנס קולקטיבי".

הזעפנות הזאת, כשהיא נמהלת בתקנות ויקטוריאניות ובפעולות ענישה קולקטיביות, נתפשת לפתע כמו אור כוכב שכבה לפני מיליוני שנים ורק עכשיו נקלט בעדשות העיניים. קשטן - האיש, המושג, הדימוי - נראה לפתע כמו מישהו מהעבר שמופיע לפתע בהווה. זה מקור הטרגדיה המתרקמת.

3. קשטן הוא גיבור שמסרב להשתנות ולכן מביא על עצמו את הסוף הרע והמר. אי אפשר להאשים אותו, משום שהכוחות שפועלים בתוכו גדולים ממנו. הרי קשטן הוא בסך הכל אוסף של עקרונות ברזל שממומשים בתחום הכדורגל. ללא אותם עקרונות, הוא לא היה "המאמן המעוטר בכדורגל הישראלי"; ללא אותם עקרונות, הוא לא היה מתמנה שוב למאמן הפועל תל אביב; ללא אותם עקרונות, הוא לא היה קשטן.

שרון בוקוב

אלא שאותם עקרונות שהביאו אותו למעמד הנוכחי, הם שיובילו אותו החוצה, לקול שריקות בוז של קהל שחי בהווה ולא מוכן למשכן אותו תמורת העבר. קשטן שומע קריאות "אלי גוטמן" קצובות, משום שהאליל החדש ניתץ את האליל הישן. ועניין בדוק הוא שאחרי הניתוץ של הישן, מגיע שלב הדריכה והביזוי וההשפלה.

קשטן אינו ראוי לכך.

4. בסופו של דבר הכדורגל מוחק מבלי משים את המאפיינים הבסיסיים של האנשים שעומדים על המגרש והופך אותם לפוסטר, לתמונה, לדימוי נטול נשמה. ייתכן שזה תפקידו האמיתי, הסמוי, של הספורט. כי אחרי שמפשיטים את קשטן מכל התארים המוכרים - "מאמן כדורגל", "הכי מעוטר", "מאמן נבחרת לשעבר" וכו' - מגלים מול העיניים אדם מבוגר, בן 67, איש הגון, יסודי, חרוץ. וכשבחור בן 17 צועק ביציע "לך תזדיין, יא זבל" לאיש בן 67, קשה שלא לתהות ביחס לכל הטקס.

5. הכדורגל של הפועל תל אביב עד עכשיו הוא סוג של זוועה. הקלישאה המדויקת תהיה "שבלוני". העובדה שמלבד ראיונות אחרי משחק, או מסיבות עיתונאים יזומות, קשטן לא מוכן להתראיין כבר עשרות שנים לאף כלי תקשורת - רק מעצימה את התסכול כלפיו. הקהל לא מקבל מספיק "קשטן" כדי להזדהות אתו, כדי לא להתייחס אליו כאל פוסטר של "מאמן כדורגל", "איש קשה" ש"עבר זמנו". לכן קל לקלל אותו, לשרוק לו בוז, לעלוב בו, להדליף על חשבונו. אני מביט בו לעתים, באיש הכמעט זקן הזה, יורד מהמגרש עם ראש מכופף כלפי מטה. אני נזכר בכל הרע שבו - העקשנות, הנזפנות, הארכאיות, הדרך בה קיבל את התפקיד בהפועל תל אביב על חשבון יוסי אבוקסיס - ובכל זאת מתקשה לגייס כעס כלפיו.

במידה מסוימת אני מחבב אותו יותר מתמיד.

אלימות ועליבות | תקשורת עוינת, קווים לדמותה

1. מדוע כלי התקשורת תקפו את ניר קלינגר על התפטרותו? על פניו יש לכך תשובות רבות (כולן מתנקזות ל"נטש את הספינה הטובעת"), אבל התשובה היחידה היא אלימות. קלינגר החליט שאין לו כוח להתעסק עם כל הלחצים והמתחים שכרוכים בלאמן כדורגל בבאר שבע, ולכן הודיע על עזיבה. אלא שהתקשורת, שבמשך שבועות דחפה אותו לתהום, לא ציפתה שהוא זה שיקפוץ מיוזמתו. מטרתה האמיתית של התקשורת היתה שאלונה ברקת תפטר אותו, כי אז תוכח השפעתה האמיתית. ההחלטה של קלינגר היתה למעשה לסרס את התקשורת, ובאופן עקיף את הקהל צמא הדם. כך יום אסונו הפך ליום ששונו. וכך יום ששונו הפך ליום אסונם של העיתונים, האתרים וערוצי הספורט.

ניר קידר

2. יואב כץ סופג עלבונות מאז נכנס לכדורגל הישראלי. המעליבים - כדאי לציין במיוחד את משה פרימו - מתייחסים אליו כאל איש הזוי, שאינו מבין דבר מימינו ומשמאלו. אלא שכץ הוא אחד האנשים המוסריים והרגישים ביותר שפועלים בענף. האופן שבו הוא מתנהל עם ניצן שירזי בכל הקשור להמשך העסקתו הוא מופתי. האיש מתעלם בגבורה של ממש מכל ההפרעות של עיתונאים צמאי דם, שמחזיקים אוצר מלים שמעליב את השפה העברית וצורת מחשבה שמעליבה את המושג פשטנית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#