בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקרוב, לבית"ר כבר לא יהיה מקום בירושלים

שנות השפל החזירו את בית"ר לשורשיה הירושלמים, אבל ההילה שהעניקו השכונות לאגדות של שנות ה-50 התפוגגה מחמת התחרדות ושינויים דמוגרפיים שמאיימים על עתידה

12תגובות

תתפלאו ללמוד (שכן רובכם צעירים מדי מכדי לזכור) עד כמה בית”ר של היום דומה לקבוצה של שנות ה-50. אותו חוסר מושג בסיסי בכדורגל, בלבול ולחץ לא רציונלי של האוהדים. הציפיות מהקבוצה היו תמיד מופרזות. דווקא כשבית”ר זכתה באליפויות בשנים האחרונות היה הקהל המקומי מנוכר קצת לשחקנים ולאגודה בכלל, שבה כיכבו זרים או ישראלים שלא גדלו בעירנו. גם הקהל הענקי, במשחקי בית וחוץ, הגיע בעיקר ממעוזי הליכוד בדרום הארץ ובמרכזה. עתה חזרה בית”ר לשורשיה הירושלמיים, אבל ההילה שאפפה אותה תמיד בשכונות התפוגגה מחמת ההתחרדות והשינויים הדמוגרפיים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות מספורט הארץ ישירות אליכם

העיר נשארה עם קבוצה בינונית מינוס אבל בלי הבסיס החברתי המוצק, שהיו לו גם היבטים פוליטיים מובהקים. שחקנים גדולים מתוצרת מקומית לא גדלו בבית”ר בשנים האחרונות. אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן הם רק צל חיוור של אורי מלמיליאן ושל אלי אוחנה, ובנוער הנחמד של הקבוצה אין “טיפוסים” גדולים מהחיים כמו שאול מזרחי, שמעון צ’רנוחה או אודי רובוביץ’. מכל זה ניתן להפיק כדורגל צנוע ולהילחם על מקום בירכתי הטבלה פשוט כדי לשרוד. אין לזה שום קשר לשיטות האימון של יובל נעים.

ספי מגריזו

אשר לארקדי גידאמק, הוא היה בעצם קוסמטיקאי על, שמאס עתה במלאכתו. העבודה שלו בבית”ר היתה תמיד שטחית, והתאפיינה בהשקעות כספיות בלתי מבוקרות ובשאיפות בלתי מציאותיות בתחום הפוליטי והחברתי. רק מעטים הבחינו בעוד מועד בפופוליזם של שיטותיו, שתאם אולי את ההתרשמות של אנשים מחוץ לעיר מהקהל הירושלמי של בית”ר. כאן ניסינו להזהיר את גאידמק שאין בסיס להגשמת החלומות שלו להיות ראש עיר, ואולי בהמשך אפילו ראש ממשלה. הציבור בעירנו הוא זהיר, שמרני ופוליטי מאוד. נכון שחלק מאוהדי בית”ר החיים עדיין בעיר זנחו את הליכוד למען ש”ס אבל לא מדובר כאן במהפך רדיקלי אלא בתהליך איטי ועקבי מאוד של עליית קרנה של הזהות המזרחית והמסורתית בקרב אוהדי הקבוצה.

אם ראש העיר ניר ברקת ויו”ר בית”ר איציק קורנפיין יצליחו להציל את האגודה ולשקם אותה מבחינה כלכלית ותדמיתית, ייתכן שלאליטות הישנות במרכז המפה הפוליטית תהיה עדנה על חשבון הכהניסטים. זה יהיה ניצחון (זמני) של הפוליטיקה על הסוציולוגיה. לטווח ארוך אין מקום לקבוצת כדורגל מצליחה בעיר מתחרדת, ולכן יש היגיון תרבותי במאבק של אוהדי הכדורגל האדומים בעיר למקום תחת השמש.

ובלי כדורגל נטו אי אפשר: בן שושן וברוכיאן הם משענת קנה רצוץ מסיבות מקצועיות. ברוכיאן נוטה לפציעות, וייתכן שיש מקום לספסל אותו עד שישוב לגמרי לאיתנו; בן שושן הוא שחקן ליגת על סביר, אבל לא כוכב עליון. מטבע משחקו הוא תלוי מאוד בקשרים ובסיוע מהאגפים, ואולי בשחקן כמו טוטו תמוז שימשוך אליו את מגיני היריב. המשאבים האלה אינם עומדים עתה לרשותו, ולכן חולשתו לא נובעת מסתם יום חלש פה ושם אלא מסיבות מבניות קבועות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#