בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סדין אדום

תודה לך, אלי טביב

אחרי כשכבר ויתרת על הכל, הפסקת ללכת למשחקים, נשאבת אל הפאסיביות ואפילו התחלת ליהנות ממעשה הכפירה, התחיל לתקתק השעון המעורר. על מה שטוב באלי טביב

51תגובות

אלי טביב הוא שעון מעורר. הוא מהאנשים שמעירים אותך בצעקה ואתה אפילו לא ידעת שאתה ישן. חשבת שאתה בסך הכל מתבגר, מתברגן, מפנים פרופורציות חדשות על החיים ("חמוד, כשיהיו לך ילדים תבין"); חשבת שזה רק הגיוני שהפסקת ללכת למשחקים והתיישבת לראות בטלוויזיה, הרי יש לך כבר אישה, וילדים, ועבודה קבועה, וקרחת, וגב תפוס, וגרביים עם חורים, ורסיסי הומור יידשאי מביך, וקלישאות מפה ועד להודעה חדשה, וקר בחוץ, כל כך קר, ומה, לנסוע עכשיו עד לסכנין?

ולאט לאט אתה נשאב אל תוך הפסיביות, אל תוך הנינוחות, אל תוך ההסכמה שבשתיקה. והפסיביות הפיסית משתלטת כדרכה גם על הנפש, והנה אף היא הופכת לדלי, מקבלת על עצמה כמעט הכל, ובלבד שלא תצטרך לנוע, להזיע, להתעייף. ובעיני זומבי אתה מביט על מטר החומצה שמסרב להפסיק לרדת כעל גזרה משמיים: על שחרור שחקנים מרכזיים באמצע עונה (נאתכו; דה סילבה), על סיפורי במבי מכוערים, על מעשה נבלה למיועד (אבוקסיס), על פיטורים אלימים וחסרי תרבות (קשטן), על בעלים מפוקפק שמעשן סיגרים במיאמי וילדה בת 23 שמנהלת לך את החיים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

ניר קידר

אתה מביט בכל הרע הזה, יודע שמשהו שחשוב לך עומד בפני קריסה, אבל עדיין לא מוצא את הכוחות לקום מהספה, לצאת מהבית החם, להצטרף למאבק. הפסיביות מקננת בתוכך כסרטן, משכפלת את עצמה בלי הפסקה, מנוונת את יכולת ההתנגדות. אתה רוצה ולא יכול, מבקש לפעול אך נשכב במיטה, רוצה לצעוק ומסתפק בלחישה. יש עבודה מחר, יש ילדים, יש חיים, יש חור בגרב, עזבו אותי עכשיו מהשטויות שלכם.

לפתע אתה מתחיל להצדיק את עצמך העייף על ידי תהיות מטאפיסיות: מה לי ולדבר הזה בכלל? מה זה "הפועל"? מה קשור עכשיו פטיש ומגל? למה לא "מכבי"? הם הרי יותר לוזרים, לא? ובעצם, מה לי ולמריו פצ'אלקה? למה שהוא לא יעודד אותי? למה שהוא לא ייצא מהבית שלו ביום קר וישלם 80 שקל כדי לראות אותי כותב? ובשלב מסוים אתה מוצא את עצמך במוד אקזיסטנציאליסטי לחלוטין: מה זה בכלל כדורגל? למה כל הטמבלים האלה קופצים ברגע שהכדור עובר קו מסוים? האם אין זו בסך הכל מטאפורה עלובה על החיים? האם לא מדובר בנוהג פרימיטיבי שהגיע הזמן להיחלץ ממנו?

השאלות הגדולות מאפשרות לך להמשיך ולהתבוסס בריחות הצחנה. מהחלון הכי גבוה הכל נראה קטן כל כך. אנשים הופכים לחרקים. מה לך ולחרקים. אז אתה זז הצידה ומסתפק בלפרש, לנטר, לתאר, להגות. אתה מביט בטביב ובאוסידון ונזכר בעמנואל קאנט שאמר פעם על שני כסילים ש"האחד חולב תיש והשני מחזיק מסננת מתחתיו". אתה מתחיל ליהנות ממעשה הכפירה, מהאתאיזם שאימצת לעצמך. אתה מוצא בו נחמה, מקום מפלט, סממן לאומץ אינטלקטואלי. אתה אמנם חושד שתפקידו האמיתי הוא להרחיק אותך מהמציאות עצמה, לייבש את הרגש, להשתיק את הזעם, להגביל את תנודות התודעה, לנוון את המצב הנפשי הבורגני. חושד אבל מתעלם. מתבשם מריח של זבל. עבור התתרן שהפכת להיות, כל ניחוח מתקבל כעת בברכה.

שרון בוקוב

עכשיו אפשר להתעורר

ובכל שבוע - ולמרות שהיית רוצה לחשוב שהמרחק בינך לבין סארטר קצר מהמרחק בינך לבין אבוטבול - אתה עדיין מתיישב מול המסך וצופה בחבורת האינפנטילים שממשיכה לרוץ כדי להעביר את הכדור מעבר לקו. מביט בהם, לועג להם, בז להם, אבל עמוק בפנים עדיין מייחל - מה זה מייחל, משתוקק, כלומר מתפלל, אולי אפילו מתחנן - שהכדור אכן יעבור את הקו. וכשהכדור אכן עובר את הקו, אתה מביט בכל הילדים האלה שקופצים בלי חולצה ביציע, בקור המטורף הזה, ולועג להם. מה זה לועג, בז להם, כלומר שונא אותם, כלומר אוהב אותם, בעיקר מקנא בהם. כי הם כן ואתה לא.

ובמקביל לכל השומן הזה שמצטבר על הגוף, וכל הבוז הזה שממלא אותך, וכל האתאיזם הזה שמשתלט עליך, האוזן מתחילה להבחין בתקתוק קטן. בתיק ובתק. תיק ותק, תיק ותק. אתה בתרדמה עמוקה, חורפית, דוגמטית, אבל משהו בך מתחיל לזוז, מנסה להיחלץ, לברוח, לצאת לחופשי. תיק ותק, תיק ותק. בהתחלה אתה עוד מתכחש, מנסה להשתיק, מגביר את הרדיו. אבל התיק ממשיך והתק נמשך. תיק תק, תיק תק, תיק תק. אתה מנסה להתעלם שוב, לחזור לישון, אבל הקול רק מתגבר והולך. תיק תק, תיק תק, תיק תק.

שרון בוקוב

אתה מבין שאין ברירה, שצריך להתעורר, שהלילה נגמר. כעת אתה מחפש משהו יציב להיאחז בו, סיבה מספיק חשובה שתמשוך אותך מביצת הפסיביות שבה שקעת, שתצדיק את השארת הילדים בבית, את העייפות שתהיה בעבודה, את ההתקררות שתיפול עלייך מחר, את הגב שיבוא בטענות. אתה מביט לצדדים, למעלה ולמטה, מנסה לאתר נקודה ארכימדית אחת, לא צריך יותר, שעליה תוכל לעמוד, שתשמש לך קרקע מוצקה לחיים חדשים. אבל החושים כבר קהו: העיניים בקושי רואות, האוזניים בקושי שומעות, האף בקושי מריח, הידיים מחפשות דרכן באפלה. וקשה לך. קשה לך מאוד.

תיק תק, תיק תק, תיק תק. ורגע לפני שאתה מתכסה שוב בשמיכה העבה של הייאוש, לפתע, בין קורי השינה ודיכאון הבוקר, הוא עומד ממש מולך, במלוא הדרו, במלוא עליבותו. ואתה תוהה בינך לבין עצמך איך לא שמת לב, איך פספסת את הפיל הענק הזה שהיה כל הזמן מול העיניים שלך. הרי זה מה שחיפשת, אתה ממלמל לעצמך, זה בדיוק מה שחיפשת. עכשיו אפשר להתעורר. תודה אלי טביב. ובוקר טוב.

שרון בוקוב


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#