גמר אוסטרליה הפתוחה תחת זכוכית מגדלת

איך הם עושים את זה?

מולי אפשטיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מולי אפשטיין

לאורך כמעט שש שעות נאבקו שני הגלדיאטורים, נובאק ג'וקוביץ' ורפאל נדאל, עד לרגע ההכרעה המתוק והמשכר. מאבק כל כך צמוד וארוך בגמר טורניר גראנד סלאם לא נראה מעולם. מי שצפה בהתמודדות הזו יכול להבין עכשיו למה מתכוונים כשאומרים "הם נתנו 100%". בגמר אוסטרליה הביאו השניים את הטניס לדרגת שלמות כזו, שלעתים נדמה כי לא בבני אנוש מדובר. אולי אלה באמת ספורטאים ביוניים?

אין הרבה פעילויות ספורטיביות שנמתחות לאורך פרקי זמן כה ארוכים. יוצאי דופן בעניין זה אלה מקצועות האולטרה-סיבולת, דוגמת ריצות למרחקים של 100 ק"מ ויותר, או תחרות איש הברזל בטריאתלון - 3.86 קילומטר שחייה, 180 קילומטר רכיבה על אופניים ולקינוח ריצת מרתון. הטובים בעולם עושים זאת בערך בשמונה שעות, אולם מדובר בסוגי מאמץ שונים לחלוטין. בעוד תחרויות האולטרה שוכנות תחת הכותרת "ענפי סיבולת", הטניס מושתת בעיקרו על שילוב בין כוח, זריזות, דיוק וגם סיבולת. בשונה מענפי הסיבולת, שמבוצעים ברצף ותוך ניצול אנרגיה ממקור אירובי, הטניס מבוסס על רצף של מאות מאמצים קצרים ועוצמתיים שלאחריהם פרק של מנוחה.

ספורטאי ענק, ג'וקוביץ'צילום: אי-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

הסטטיסטיקה של משחק הגמר לימדה כי אורכה הממוצע של כל נקודה היה כ-5.5 חבטות. במושגים של זמן, מדובר בפחות מ-10 שניות של מאמץ ולאחריהן כ-20 שניות מנוחה. אלא שבפרק הזמן בו הכדור באוויר, נדרשים השחקנים למאמץ עילאי של האצות, בלימות, שינויי כיוון וחבטות עוצמתיות ומדויקות. ועדיין לא הזכרנו את יכולת קריאת הכדור שיוצא ממחבטו של היריב, את קבלת ההחלטות בנוגע לבחירת סוגי החבטות, את המהלך הטקטי של בניית הנקודה ואת הריכוז העילאי לאורך פרק זמן כל כך ארוך.

העומס על מפרקי השחקנים דומה לזה שמופעל על בלמי משאית הנעה במדרון. העייפות במהלך המשחק ובסיומו נובעת מגיוס בלתי פוסק של כוח, שדרוש הן להאצה והן לבלימה. מבחינה פיסיולוגית, מדובר באתגר שרירי ומפרקי שאינו דומה כמעט לשום ספורט אחר, בוודאי שלא ביחס למשך הזמן של המשחק. שחקנים כמו אלוף אוסטרליה, נובאק ג'וקוביץ', ויריבו בגמר רפאל נדאל ניחנים ביכולות פנטסטיות גם בתחום האירובי וגם בתחום הכוח והזריזות. מאחר שטניס הוא משחק "אי-אווירני" (אנאירובי) בהגדרתו, תפקידה של המערכת האירובית היא לאושש את השחקן במהלך המשחקון, בין המשחקונים ובין המערכות. יכולת אירובית מעולה עוזרת לשחקנים לבצע מעין "אתחול מחדש" ולהתייצב טריים יחסית לנקודה הבאה.

היכולת להתאושש לאחר רמת ביצוע שכזו תלויה בכשירותם הפיסיולוגית של השחקנים ובמערך ההתאוששות שעומד לרשותם. שחקן כדורגל נדרש ל-72 שעות בטרם יוכל לשחק שוב בעוצמה מלאה, ואילו בטניס זוכים השחקנים ל-48 שעות של מנוחה, ולעתים פחות, בטרם יידרשו למאמץ הבא.

במהלך משחק הגמר איבד כל אחד מן השחקנים שניים-שלושה ליטר נוזלים בעקבות ההזעה המרובה. את הנוזלים הללו יש להחזיר במהלך המשחק ובשעות שלאחר סיומו. משחק כל כך ארוך וגורלי מכלה לחלוטין את האנרגיה המנטלית של השחקן. במהלך המשחק מגייס השחקן את מערכת העצבים שלו באמצעות שחרור גדול של אדרנלין. הגיוס הזה גובה בהמשך מחיר כבד והוא מהווה גורם משמעותי מאוד ביכולת השחקן להתאושש לקראת המשחק הבא. למרות הכל, כפי שאמר פעם ניסים קיויתי: "המנצחים אף פעם לא נראים עייפים".

הכותב הינו פיסיולוג מאמץ במכון וינגייט

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ