בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נותן את הכל בהקפה

איך נותרתי לבדי בהקפת התבור, מקלל את זה שלא ישנתי בלילה, את השלטים שמתריעים כמה נותר לסיום ובעיקר את הריאות המצטמקות שלי

תגובות

"חגגתי 60 שנה להקפת התבור", צעק הלוגו האדום על קיר הפייסבוק שלי. איזה קטע, בתמונה אני באמת נראה חוגג: גופיית המירוצים הכתומה משתלבת בול בשיפולים הקוצניים של ההר, הצעדים נראים ארוכים וקפיציים כמו בטלוויזיה, הפרצוף עוטה ארשת של לוחם ריצה קשוח ואפילו השרירים ברגליים מתוחים וקפוצים לכבוד הפריים.

אבל האמת רחוקה משם. הגופייה היתה מסמורטטת ומזיעה בגלל הכבשן הזה שאנחנו קוראים לו שמש, את השרירים ברגליים כיווצתי לפוזה וארשת הלוחם שהושאלה לרגע בעצם הסתירה פרצוף מיואש ופתטי של "עוד כמה נשאר עד שהסיוט הזה ייגמר".

ביום שישי האחרון הייתי אחד מאותם אלפי רצים שמתגודדים למרגלות התבור כבר 60 שנה, מתבוננים בפסגה ואומרים לעצמם בזמן כשהכרוז סופר לאחור: "אני הולך לפרק את ההר הזה". או, מאידך, "אני הולך למות פה". גילוי נאות: אני מהזן המזוויע שנדחף אל שורת הרצים הראשונה ושוגה בפנטזיות על ניצחון. אך כבר כשפרקתי את עצמי מהרכב בחנייה הפקוקה של כפר תבור, ראיתי שמקלקלי החגיגות, הורסי הפנטזיות, דקיקי הרגליים, שליטי עולם הריצה הישראלי, אלו שמגיעים עשרות דקות לפני כולם בכל מירוץ - או בקיצור, הרצים שעלו מאתיופיה - הגיעו. מהר מאוד הבנתי את מקומי.

אם מעולם לא רצתם בהקפת התבור כדאי שתדעו: מטר, אבל באמת מטר, אחרי הזינוק מצפה לכם עלייה של שלושה קילומטר (מתוך 11) מהסוג שהרכב שלכם לא יסחב, שתתלוש לכם את הסרעפת. פתחתי את הריצה כשאני נדחף לפנים עם אותה ארשת רצינית שלא ממש הביעה כלום, וכעבור כמה עשרות מטרים של טיפוס, נותרתי עם קבוצה מאוד אקסקלוסיבית של רצים, חנוק, מנסה לרדוף אחרי שני אלופי ריצה מהזן הדקיק: גירמה אמרה וזגיה דמסו (מקום שני ושלישי באליפות ישראל האחרונה בריצת 10,000 מטר). בעוד אני מצטער על כל סיגריה שעישנתי בטרק האחרון ברומניה, שני הנערים בכלל היו עסוקים בשיחה. נקרא לילד בשמו: הם היו עסוקים בצחוקים בזמן שאני נופח את נשמתי. "הם ידעכו עוד מעט", השליתי את עצמי ו"אפשרתי" להם להתקדם. ומה אתם חושבים? עקבותיהם נעלמו ולא נראו עד טקס הסיום.

ספי חן

וכך המשכתי לי לבדי, חוצה את הכפרים שבלי, דבוריה ואום אל גנם בריצה, אבל בעיקר בקללות. מקלל את זה שלא ישנתי בלילה, מקלל כל אחד מהשלטים שמתריעים כמה קילומטרים נותרו לסיום, מקלל את משקפי השמש הארורים שפתאום הרגישו כמו משקולת על הפרצוף, ובעיקר מקלל את הריאות המצטמקות שלי - שכבר בגיל 30, אחרי שנים של רכיבת אופניים תחרותית, מסרבות לעשות את ההסבה לריצה. "למה אני בכלל צריך את החרא הזה", הרהרתי בלי הפסקה. "אגו, כמובן", ענה האגו. באופניים אמרו לי "אתה תגיע רחוק", וזה לא ממש הלך. לפחות בריצה שורפים קלוריות.

בקילומטר התשיעי הפך כל הסיפור הזה כבר לבלתי נסבל. הייתי תקוע בשומקום, איפשהו בין המובילים להמונים, מנסה לחשב את קצב הריצה שלי רק כדי להבין עוד כמה זמן נשאר לי בסיוט הזה לפני שאתעורר. וכאילו שהמציאות הצהובה והרותחת מסביבי לא הספיקה, פנייה שמאלה לתוך שביל עפר הובילה אותנו היישר אל תוך עלייה על אדמה טרשית. קללות, גידופים, ואז הגרוע מכל באמת הגיע: התנשפויות. כל מי שמשתתף בתחרויות ריצה מכיר את המתנשפים. אלה שנצמדים לך לאוזן ברגעים הכי קשים ומתנשפים עליך כאילו היית שוטר שעצר אותם לבדיקת שיכרות. למזלי, המתנשף שלי היה מזן ה"בסוף נותנים הכל" והתנשפויותיו נעלמו מלפנים בתוך ענני האבק.

גם אתם רצים אל הלא נודע? ספרו לנו על זה בדף הפייסבוק שלנו

ירידה תלולה וחובטת, צעקות עידוד עמומות שחלפו כלא היו ואז זה קרה: התעוררתי שטוף זיעה, מפוחד ומתנשף. איזה מזל. "כל זה היה רק סיוט", תהיתי. אך משום מה הכאב החד של המאמץ עוד קצת הציק בריאות. מוזר, גם החולשה והצמא לא עזבו ואפילו הרגליים הרגישו תפוסות. לא הספקתי להבין איפה התעוררתי ופתאום נעלמתי בתוך נחילי נחילים, גדודי גדודים ואלפי אלפים של רצים - ביניהם אחותי, חברה שלי, עשרות מכריי משלל המעגלים, הבוסים מכל העבודות שעברתי עד הלום ומי לא.

כשהסתכלתי לאחור, הכל התבהר: זה היה קו הסיום. השעון שעל ידי הראה 45 דקות. "לא רע, לא רע", הנהנתי לעצמי על התוצאה, ואז גם הבנתי: לא כל הסיוטים נוראיים - יש כאלו שהם אפילו כיפיים ודרושים רק כמה רגעים כדי לעכל אותם, אפילו להתגעגע . נתראה בהקפה ה-61.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#