בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתמול היה טוב

יום האהבה

אנחנו רק רוצים לשמוח, לחגוג, לדמוע. המראות במנצ'סטר, איסטנבול, אשדוד וחולון הזכירו לנו אתמול למה אנחנו כל כך אוהבים ספורט

4תגובות

יש את הרגעים האלה בהם אין גבול לשמחה על כך שאתה אוהב ספורט. אתה מודה לאח הגדול שמשך אותך יום אחר יום למגרש, לשכן שהקריא לך טורים מהעיתון, לימי חמישי עם אבא, לחבר שאמר לך לבוא אתו לחוג ולחבר האחר שהשאיר אותך ער לילות שלמים כדי לראות NBA. כי ברגעים האלה - מרביתם קורים בסביבות מאי - אתה נזכר מה הדליק אותך בפעם הראשונה, למה התרגשת, למה נמשכת. לפתע כל המחשבות על הנאום הזועם של אבי לוזון, הקומבינות של אבנר קופל, הפיינל-פור והאלימות במגרשים נדחקים בפינה.

עכשיו, באולם הפחים הלוהט והמחניק, הכל נעלם. לא שאתה אוהד את הפועל חולון הצוהלת, לא שממש אכפת לך מההדחה הצורבת - שוב - של הפועל ירושלים. אתה פשוט שמח שהיית שם. בתחילת הערב הכית את עצמך על כך שלא נשארת על הספה מול הטלוויזיה. הדרמה המטורפת באנגליה, התוצאות הצמודות במגרשים האחרים וגמר היורוליג המצוין ששודר במקביל גרמו לך לחשוב פעמיים, להסס.

ואז המשחק מתחיל, והאדרנלין מציף, והפרצופים של השחקנים, וההבעות של המאמנים, והזעם, והכאב, והכעס, והאושר, והמאמץ, והפחד, והשמחה. ואתה לא צד בעניין, אתה בכלל לא שייך. אז מה, עדיין. כי זה ספורט, וזה מה שהוא עושה לנו. במנצ'סטר, בשנחאי, באבו דאבי, באשדוד או בחולון. אנחנו לא אוהבים אופרות סבון, לא מתחברים לרומנים דביקים ולא אוהבים לדבר על רגשות. רובנו. אבל תנו לנו שער בדקה ה-94 ששווה אליפות ראשונה אחרי 44 שנה, סל ניצחון, העפלה ראשונה לפיינל-פור, הישג נדיר או כישלון צורב ותראו את הממטרות נפתחות.

ביום חמישי כתב כאן אלון עידן, שאהבתו הגדולה לספורט גורמת לו לא פעם לעצור
ולחשוב שמישהו עושה עליו סיבוב, גונב לו את המציאות כשהוא בוהה בעוד שער או סל
מכריע. הוא צודק. אבל מה היינו עושים בלי זה, בלי הפורקן, בלי מקום המפלט
האמוציונלי שלנו מהדוחק, מהקומבינה ומהסירחון. נכון, יש כאלה שהמתח והאמוציות
שולחים אותם רחוק מדי - ולא משנה אם קוראים להם יגאל ממן, ג'ואי ברטון או רביב
לימונד - אבל הם נמצאים בנקודות הקיצון.

אנחנו רק רוצים לשמוח, לחגוג, להרגיש, לאהוב, להתנתק. גם אם אתה לא באמת אוהד חולון, גם אם זה מחייב חיבוק מהבחור המזיע בגופייה ליד, גם אם זה מסדר לך שפריץ של מים ממורן רוט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#