בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרכוב בעיניים עצומות

ניב ליבנר השתתף ב"טור דה תרום" - מסע רכיבה בו משתתפים גם רוכבים נכים. גם העובדה שהוא רוכב אופניים מקצועי לא הכינה אותו לחוויה המרגשת

2תגובות

בתור רוכב מקצועי, אני משתתף ביותר מחמישים תחרויות אופניים מידי שנה ב-7 השנים האחרונות. תחרויות חד יומיות, טורים מרובי שלבים, תחרויות בזינוק המוני וגם תחרויות אישיות-נגד השעון, בחו"ל ובארץ. אך אף אחד מהארועים הללו, לא הכין אותי לחווית ה"טור דה תרום".

ה"טור דה תרום" הוא מסע רכיבה המשלב רוכבים נכים, יחד עם רוכבים בריאים, במטרה לגייס כספים למרכז ספיבק, הבית של עמותת איל"ן. למי שלא מכיר את העמותה, אספר עליה בקצרה- העמותה מפעילה מרכז ספורטיבי, המותאם לצרכים הייחודיים של ספורטאים נכים, ומהווה בית לכ- 2,000 ספורטאים, בכ-20 ענפי ספורט שונים. לפעילות הספורטיבית יש חשיבות מנטלית רבה, מעבר לאספקט הפיזי, מכיוון והיא מחזירה לרבים מהנכים את הדימוי העצמי שלעיתים אבד להם. ספורטאי ספיבק מתחרים מסביב לעולם בתחרויות הבכירות ביותר, לרבות אליפויות עולם והמשחקים הפארא-אולימפים, ומשיגים שם השגים יוצאי דופן. חשוב לציין, כי 99% מתקציב העמותה מגיע מתרומות.

עומר לוי

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

המסע נערך השנה ארבעה ימים, בגליל ובגולן, כשחברתי מוריה ואני הצטרפנו למסע.
כבר כשהגענו לנקודת היציאה, היה ברור שלא יהיה זה אירוע אופניים רגיל, אלא אירוע יוצא דופן ומיוחד במינו. מסביבנו התארגנו הספורטאים לקראת יום מאתגר שבסיומו היינו אמורים להגיע לפסגת החרמון. נראה היה שהספורטאים לא מוטרדים מהענן הסמיך שנעצר מעל החניה. כנראה שגם הוא התרשם מהמסע, ועצר לבחון את המתרחש.

עוד כתבות בנושא

מרוב התרשמות, הענן החליט לפרוש חסותו על המסע, והחל לעקוב אחרינו, בדרכנו מהגושרים לגולן, דרך העליה של גונן. לדרך יצאנו, חלקנו על אופניים רגילות, חלקנו באופני יד, וחלקנו על אופני "טנדם" (אופניים זוגיים), ולא היה נראה שמי מהרוכבים התרשם מהענן המלווה, גם לא כשזה התחיל להמטיר.

עומר לוי

לי היה את הכבוד לתפוס את מושב הטייס על אופני הטנדם של אורלי, בחורה עיוורת מירושליים, ויחד התחלנו לטפס, מקיבוץ גונן לכיוון צומת אמיר. עליה מאתגרת, אבל את אורלי זה לא מעניין, היא מפדלת. הדבר היחידי שמעניין את אורלי, זה "יש עוד טנדם לפנינו?" נכון, יצאנו כ 5 דקות אחרי שכל הרוכבים כבר התחילו לרכב, אבל הפידול של אורלי לא השאיר להם סיכוי. כבר בתחילת העליה נשארנו רק עם מספר מצומצם של רוכבים בריאים על אופניים רגילות, אבל אורלי המשיכה במרץ. את אורלי אף טנדם לא יעבור! אני נשאב לתוך המירוץ הפרטי שלנו, ועוזר לה כמה שאני יכול. מסביבנו נאבקים כולם, על אופניים רגילים, על אופני יד, ועל אופני טנדם, וכולם מעודדים את כולם.

למעלה, עצרנו להתאסף כולם יחד ולהתרענן שוב, לפני שהמשכנו לכיוון צומת השריון ומשם לעין זיוון. מכיוון והענן המלווה שלנו (הייתי בטוח שהשארתי את מגנט העננים שלי באיטליה בכלל, איך הענן הזה מצא אותי?) נראה זועף במיוחד, המארגנים החליטו לוותר על הטיפוס לחרמון, ולהוריד את כולם באוטובוסים מעין זיוון. מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרוב המוחלט של הרוכבים, הבריאים והנכים, התנגדו להחלטה הזאת- למרות שברור שמזג האוויר קשה במיוחד. יש הרבה מה ללמוד מהנחישות של האנשים האלה.

אחרי הרכיבה, יש לכולם זמן להכיר האחד את השני ולבלות יחד. המסע מאגד בתוכו אוסף של אנשים מיוחדים מאוד, שהנתינה היא חלק מאוד משמעותי בלקסיקון שלהם. כבר בארוחת הערב, מתחילה המלחמה מחדש. כל עיוור צריך להכריע מי ירכב איתו ביום האחרון, והרבה נלחמים על הכבוד. אני זכיתי שוב פעם באורלי, שכרגיל, דחפה קדימה. תוך כדי העליה, אורלי מספרת לי על הנוף מסביבנו מנקודת המבט שלה, שהייתה שונה במקצת מנקודת המבט שלי, עם כל המפלים והסלמונים וחיות הבר שהיא תיארה.

לאחר הרכיבה, שהייתה יחסית קצרה וקלה, רק כ-70 ק"מ, נאספנו בפעם האחרונה על שפת הכנרת, והמשכנו להעביר חוויות. במהלך השנים שאני רוכב, קיבלתי מהספורט כל כך הרבה, וקיוויתי שדרך ה"טור דה תרום" אוכל לתת בחזרה. אבל כמה שטעיתי. ב"טור", אני שוב מקבל עוד כל כך הרבה מעבר למה שאני נותן. הלוואי ויכולתי להחזיר באותו המטבע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#