בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ווימבלדון עדיין מספר 1

למרות הטענות על ארכאיות הטורניר האנגלי, דווקא ווימבלדון הוא הגראנד סלאם שמצא את האיזון הנכון בין מהירות לאיכות

תגובות

כל החומרים נמצאים שם. הדבקות הארכאית בבגדים הלבנים, הסיפורים המאוסים על תותים בשמנת במחיר מופקע ומשטחי הדשא המעוצבים בקפידה, לפחות בימים הראשונים. גבעת הנמן, שהפכה להר מארי, ממנו צופים המקומיים על מסך ענק במשחקי הגיבור המקומי בתקווה הנכזבת תמיד לאלוף משלהם (טוב, סקוטי זה קרוב). הפסקות הגשם, אוי הפסקות הגשם, שממשיכות לשגע את כל המגרשים כי אפילו באיצטדיון המרכזי, שזכה לגג, לוקח כ-40 דקות עד שנוצרים התנאים שמאפשרים לשחק תחתיו. ווימבלדון, ללא ספק, הוא טורניר שזועק לתגובות ציניות.

מספר הפרות הקדושות בספורט הולך ומצטמצם. אפשר להשוות את ווימבלדון לגראנד פרי של מונאקו. שניהם נחשבים לקלאסיקות בתחומם, אבל נראה שיותר ויותר אנשים יודו כי עם כל החיבה לצפייה במירוץ ברחובות מונטה קרלו ובמכוניות עוברות סמוך למי הנמל, המסלול הצר כמעט לא משאיר מקום לעקיפות. במלים אחרות, הגראנד פרי הכי קלאסי בלוח השנה של פורמולה 1 הוא אירוע יפה ביותר – ומשעמם תופת. לעתים, כפי שקרה השנה, פשוט לא ממש מתרחש בו שום דבר.

אי–פי

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

כאן טמון גם ההבדל הגדול: בווימבלדון תמיד מתרחשים דברים, והרבה. לא תמיד היה כך הדבר. צפו בקטעים ישנים מלפני שני עשורים, פלוס מינוס, ותבחינו בהבדל. ווימבלדון היה בעיקר שם, מקום, מסורת, והרבה פחות טניס. המגרשים המהירים בעולם, סיפקו חוויה חריגה, ולא בהכרח חיובית. היום נהוג להתגעגע לסגנון "הגש ורוץ לרשת", אבל אז הוא פשוט היה הדרך הטובה ביותר לשחק על מגרש שהקשה מאוד על פיתוח נקודה מהקו האחורי.

עוד כתבות בנושא

היה בכך פן מלהיב, אבל לא כאשר רואים את זה נקודה אחר נקודה, משחקון אחר משחקון, מערכה אחר מערכה, משחק אחר משחק. הגשות שלא ניתן להחזיר, נקודות קצרות בזו אחר זו. פה ושם היו מפגנים וירטואוזיים, אבל בסך הכל זה פשוט היה פחות טניס, כך לפחות חש כותב שורות אלו. מודה, לא אהבתי את ווימבלדון, מכל הסיבות שמאסתי במונטה קרלו.

בשנים האחרונות חל שינוי במגרשים המהירים, שהפכו אטיים יותר. אטיים מדי, יש הטוענים לגבי המגרשים הקשים, כמו באליפות אוסטרליה ובאליפות ארצות הברית. ווימבלדון, ככל הידוע, היה הטורניר שהחל בשינוי, דרך שימוש בדשא ובכדורים שהאטו את המשחק. לא כולם אוהבים את ההאטה, שפגמה בהבדלים בסגנונות הטניס הנדרשים בין טורנירי הגראנד סלאם, אבל לווימבלדון זה עזר.

אי–פי

קודם לכן, המשחק על הדשא היה מהיר בצורה קיצונית. בווימבלדון של פעם, לא היינו מקבלים גמר דוגמת פדרר-נדאל ב-2008. ייתכן שהשניים היו מגיעים למעמד – אם כי הדבר כלל לא בטוח במקרה של נדאל, שחש בנוח יותר על מגרשים אטיים – ומספקים משחק צמוד ומרתק, אבל איכותו היתה נופלת.

חרף דבקותו במסורת מסביב, באלמנט החשוב ביותר מספק ווימבלדון פן מודרני מדויק: הטניס. המשטח עדיין מהיר, אבל לא מהיר מדי. הכדור ממשיך לקפוץ נמוך ולספק לשחקנים אתגר גדול. ככל שיש להם פחות זמן לחשוב, כך היכולות הטכניות המוטמעות בשחקן מובלטות יותר ויותר. לרוב, מי שיש לו את זה ימשיך הלאה ומי שלא, ימשיך הביתה. לא סתם בימי השיא שלו, כשהצליח כמעט בכל טורניר, על הדשא היתה הדומיננטיות של פדרר מוחלטת. ווימבלדון מצא את האיזון בין מהירות לאיכות.

אז שימשיכו להכריח את השחקנים ללבוש לבן. בין אם רואים בכך סתם ארכאיות או ארכאיות קסומה, זהו פרט שולי. ושהאריסטוקרטים ימשיכו לשלם מחיר מופרז עבור תותים בשמנת, אנחנו בישראל בכלל בשלהי עונת הדובדבנים. כשמחכים לחידוש המשחקים בגשם, אנחנו יכולים להעביר ערוץ. ולגבי מארי, נו טוב, הם מחכים על הגבעה, וכאן יש שמחכים עד שכבר מתחשק להם לחפור בור. אם המחיר לשינוי המסורת במגרש הוא שימורה סביבו, זהו מחיר פעוט. כשהטניס טוב, הכל טוב, ואת זה אפשר לומר עכשיו ללא טיפת ציניות. ווימבלדון הוא באמת מספר 1.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#